אובדן אֵם נחווה כמשפיע יותר על הצאצאים, בהשוואה לאובדן אב
אבות ב', י"א
"רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַיִן הָרַע, וְיֵצֶר הָרַע, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (אבות ב', י"א).
"אשרי יולדתו", כך כּוּנה ר' יהושוע ע"י מורו. המשנה, המצוטטת מפיו, מתאים שתיאמר על ידי בן המשמש מקור נחת לאימו האוהבת.
אם אוהבת פועלת הפוך מהנאמר במשנה: היא רואה בבנה רק טוב, מייחסת להתנהגותו כוונות חיוביות ומגוננת עליו מפני חיצי החברה. היא דואגת לחום, למזון, למצב אופורי של סיפוק ובטחון. עפ"י הפסיכואנליטיקאי אריך פרום, אהבת אם היא: "אהבה ללא תנאי העונה על אחת הכמיהות העמוקות ביותר, לא רק של הילד, אלא של כל יצור אנושי… כולנו דבקים בכמיהה לאהבה האימהית, בילדותנו וגם בבגרותנו" (פרום, אומנות האהבה).
האישור האימהי ניתן, על פי פרום, במובן הפיסי- החומרי, אך גם במובן הרגשי-רוחני. לתפישתו, האם נוטעת בילדיה את האהבה לחיים. בזכותה הם יגדלו עם התחושה לפיה טוב להיוולד! "ארץ זבת חלב ודבש" – מכונה בפיו האהבה האימהית.
אהבה אבהית, מתוארת על ידי פרום כשונה ומשלימה. לתפישתו (בהכללה כמובן), בעוד האם תאמר לילדה: "אני אוהבת אותך משום שאתה התינוק/ הילד שלי", האב יבטא כלפיו עקרונות וציפיות, יתבע ממנו/ה התנהגות מסוימת ויעניק אהבה על תנאי: "אני אוהב אותך מכיוון שאתה מגשים את ציפיותיי, ממלא את חובתך ומוכן להתמודד עם אתגרי העולם".
במסגרת מחקר הדוקטורט שלי, העוסק בהתמודדות של בני אמצע החיים עם אובדן הוריהם, נחשפתי לנתון מרתק, בעל גיבוי מחקרי רחב, לפיו ככלל ובכל גיל, אובדן אֵם נחווה כדרמטי/משפיע יותר מבחינה נפשית על הצאצאים, בנים ובנות כאחד, בהשוואה לאובדן אב.
בקראי את דברי רבי יהושע, מצטייר למולי אדם, הנעדר "כיפת ברזל ורוך" של אהבה אימהית ומתנהל אולי גם ביוזמתו, בתוך עולם לא מאוזן המאופיין במערכות יחסים של עין רעה, שנאה ודחפים הרסניים.
"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ, וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת…", בִּקש ח.נ. ביאליק מן השכינה. "חָרֹד חָרְדָה עָלַי, עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ…", כתב אודותיה בשירו "לבדי".
ר' יהושוע מתריע להבנתי, מפני עולם נטול אהבה אימהית ובדבריו אני מזהה קריאה להנכיח אהבה זו בעולם, לפעול להיות ראויים לה ולגרום לאם ולבבואתה – השכינה, נחת, על ידי הכרת הטוב והפצתו.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(ראה תשפ"ב)