מה שלמדתי מבאסטיונר במחנה יהודה

השבוע סיפר צוריאל גביזון ממייסדי 'עת לאהוב' של מיזם 252 (הוא יצא ל-252 דייטים עד שהכיר את אשתו) על שיעור לחיים שקיבל לפני 16 שנה:

הוא מספר שהוא היה בשיעור ב' וכמו כל בחור ישיבה הוא יצא להתאוורר ליד פינת הקפה שם הוא פגש את אלקנה הקטן, בנו בן ה-6 של אחד מרבני הישיבה.

אלקנה ניגש לצוריאל בהתלהבות ותמימות של ילד ואמר לו זורח כולו מאושר: "תגיד לי תתחדש!". צוריאל סרק את אלקנה הקטן ולא מצא בו שום דבר חדש. אז הוא שאל אותו: "על מה מגיע לך להתחדש, אלקנה?". ואלקנה ענה בלי להתבלבל: "על הסנדלים החדשים". צוריאל הסתכל על הסנדלים וראה שהם אינם חדשים, ואמר לאלקנה: "הסנדלים לא נראים חדשים".

ואז אלקנה ענה לו במשפט שצוריאל סיפר שהכה בו כפטיש: "הם חדשים בשבילי!".

כלומר, למרות שהוא קיבל אותם מאחיו הגדול ולפי הפרשנות המקובלת של העולם למילה 'חדש' הם לא באמת חדשים, עדיין בשביל אותו אלקנה, הילד הקטן והחכם, הם חדשים – ולכן הוא גם מתייחס אליהם ככאלו.

החוכמה המדהימה הזו שהגיעה מפיו של ילד קטן כל כך, מתנגשת לנו עם האמת שהתרגלנו אליה מפי העולם. עם הנדוס התודעה שהחברה המערבית מעבירה אותנו: הכול כולל הכול, נמדד ביחס לחברים ולשכנים שלך.

אם אתה קונה טויוטה חדשה מודל 2021 והשכן שלך קנה טויוטה 2022, אזי הרכב שלך כבר לא חדש.

אם אתה מגיע עם אופניים חדשות לבית הספר וחבר שלך הגיע עם אופניים חדשות יותר… טוב, אז האופניים שלך ירדו בבת אחת ממדרגת 'חדש' למדרגת 'טובות' או 'סבירות'.

ואם אתה מקבל ציון שלדעתך הוא ציון טוב במבחן וחבר שלך קיבל נקודה אחת יותר, אז הציון שלך אולי טוב לעצמך אבל באופן אובייקטיבי – הוא כבר לא באמת כל כך טוב. למה? כי הוא נמוך בנקודה מזה של החבר שלך. ברוכים הבאים לתורת היחסות של החיים.

ואם אתה יוצא עם מישהי ומאוד מחבב אותה ואת המראה שלה וחושב שהיא תהיה לך אשה נהדרת, אז כדאי שגם החברים שלך יאהבו אותה ויגידו לך כמה שהיא יפה וטובה, אחרת דיי ירד לך ממנה.

היו אלו כבר חז"ל שבחכמתם ירדו לסוף דעתו של אדם ואמרו בכתובות יז א:"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה".

כלומר, חז"ל כבר הכירו בכך שטבע האדם להיות מעורב עם הבריות ונמשך אחר דעתם ובהיות שכך, הוא גם נוטה תמיד למדוד עצמו ביחס אליהם.

כמה חוכמה אמיתית יש לנו ללמוד מאלקנה שנראה שתמצת עבורנו במשפט אחד את סוד האושר בעולם הזה עלי אדמות: זה לא באמת אמור לעניין אותך אם חבר שלך חושב שיש לך משהו חדש או לא, או אם אתה מחזיק במשהו שלפי דעתו טוב, אם לפי דעתך זה טוב… אם אתה מרגיש שטוב לך – אז פה הסיפור נגמר.

שבועיים לפני פתיחת הלימודים והלוואי שבבתי הספר היו פותחים עם התובנה הזו את השיעור הראשון.

***

בשוק 'מחנה יהודה' בירושלים באחת הבאסטות עמד מוכר גידם ומכר תבלינים ופיצוחים. ניגשתי אליו לקנות כמה פיצוחים. אחרי שסיים לארוז הגיע שלב האריזה והקשירה של השקיות.

באינסטינקט טבעי שאלתי אותו אם הוא רוצה עזרה במלאכת הקשירה.

הוא הסתכל אליי ספק בבוז ספק בחיוך, כאחד שרואה אלף כמוני ביום, וענה לי: "תודה על ההצעה, אבל מה עשיתי לפני שהכרתי אותך? איך נראה לך אני קושר לאלף הלקוחות שלי שיגיעו אחר כך?". ואז, בתנועה מכשפת הוא סגר את השקית יותר מהר ממה שאדם רגיל עושה בשתי ידיים. לאחר מכן שוב חייך, הסתכל אליי, הגיש לי את השקית ואמר לי: "מה שכן, לקח לי חודשיים ללמוד את התנועה הזו. אבל אף פעם לא הייתי מוכן שמישהו יעשה אותה בשבילי או במקומי. ידעתי שאני חייב להסתדר לבד. לא תאמין איזה כוח רצון יש לאנשים ולא תאמין לאיזה דרגות של מיומנות אנחנו יכולים להגיע אם רק נאמין בעצמנו".

וחשבתי ששמעתי בחיים שלי הרבה שיעורים לחיים טובים מכל מיני פקולטות לחינוך: של ייל והרווארד, אוקספורד ופרינסטון.

אבל זה ששמעתי ביום שישי האחרון מפי המוכר בבאסטה של 'מחנה יהודה' הוא ללא ספק אחד החזקים שבהם.

(עקב תשפ"ב)