הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
תורת ישראל איננה פותחת בעם ישראל, וזהו דבר שאינו מובן מאליו. כפי שכתב הרמב"ן, ראוי היה בתחילת התורה לכתוב "וידבר ה' אל משה לאמור", ואז להביא את כל הסיפורים, הדינים והחוקים, שנמסרו לו. במקום זאת, התורה מספרת על תולדות האנושות, מאדם אחד שנוצר בצלם א-לוהים ושממנו יצאו כל אומות העולם, ורק בהמשך מגיעה לעסוק בעם ישראל, העם הנבחר.
אבל גם עם אדם הראשון התורה לא פותחת. התורה מקדימה ליצירת האדם את יצירת החיים בכלל. רק לאחר יצירת כל היצורים – בים, באוויר וביבשה, נברא האדם. אבל גם זו לא הפתיחה של התורה. התורה פותחת את סיפורה במקום הראשיתי ביותר, בבראשית, בבריאת האלמנטים הבסיסיים של העולם – אור וחושך, שמים וארץ, יבשה וים. מדוע זה כך? מה הדבר מלמד?
דומני, שבכך התורה מורה לעם ישראל ולכל ברואי העולם כיצד עליהם להתבונן על הנעשה סביבם. באופן טבעי, התודעה האנושית היא אגוצנטרית. אנו בוחנים את הדברים באופן שהם נוגעים אלינו ובאופן שאנו תופסים אותם. אדם שופט את הסביבה שבה הוא חי על פי האופן שהיא נוהגת כלפיו. התפיסה האנושית היא מן האדם כלפי חוץ, כאילו כל העולם הוא משרתו.
אני סבור שכאשר התורה פותחת את סיפורה מבראשית היא מנחה את האנושות כולה לפתח הסתכלות שונה. אילו היתה מתחילה בעם ישראל, או בדיבור אל משה, המבט היה מעם ישראל החוצה. כל המציאות היתה נבחנת לאור מדד אחד – האם היא משרתת בצורה כלשהי את עם ישראל או לא. ואמנם, יש פלגים דתיים כיום בעם ישראל שככה בוחנים את המציאות. אין ערך לדעתם לאף אומה או תופעה אם היא אינה מועילה לעם ישראל, שנמצא במרכז ההוויה.
אך כאמור, מבטה של התורה הוא אחר. היא מתחילה מראשית המציאות ומשם עוברת בהשתלשלות ותולדות עד שהיא מגיעה לעולם, לחיים, לאדם ולאחר זמן רב לעם ישראל. המבט שאותו היא מנחילה לנו הוא הפוך. לא מבט אגוצנטרי, המתבונן על העולם שסביבנו מתוך עצמנו; אלא התבוננות על עצמנו מתוך נקודת המבט של המציאות כולה. אנחנו רק חלק – אמנם חלק מרכזי, אבל עדיין חלק – בתוך המציאות כולה, שהיתה קיימת לפנינו ונבראה מרצון על ידי הא-לוהים. ממילא כך עלינו לשפוט את העולם שסביבנו. לא על פי המדד של החיים הפרטיים שלנו אלא על פי איך שהוא, מנקודת מבטו.
תפיסה זו היא שמובילה את הרב דוד שלמה שפירא לנסח את הכלל היסודי הבא של התורה האוניברסלית: "על כן מתחילה הדת העולמית את מוסרה לא מן האדם כי אם מן החיים בכללם".
אמונה באחדות הא-ל מובילה לאמונה באחדות הבריאה. אם הכל נוצר על ידי א-לוהים אחד, סימן שיש לאותו א-ל רצון בקיומה של המערכת כולה, על מכלול היבטיה. לא הכל מתחיל ונגמר באופן שבו העולם משרת אותנו. העולם והמציאות בכללה מתחילים בעצמם, וזכות קיומם הוא מקודש. רק משם אפשר לעבור לאדם ולעם ישראל ולדבר בקדושת קיומם. לכן: "האדם, בראשונה, ישים לבו לעולם הצומח, לשמור את הצמחים ולעבדם, לבלי לשחתם. ושמור ישמור האדם מאוד את הסדר והמשטר אשר הטביע הא-ל בעולמו, ולא ירכיב אילנות ולא יזרע כלאיים…".
יותר ממה שחייב האדם לחוס על הצומח ביתר שאת יהיו רחמיו פרושים על עולם החי כולו. גם אותם לא ירביע כלאים ויראה שישמרו גם הם עד כמה שאפשר את חוקי המוסר הטבועים בהם בתולדה, ולא ישחיתו את דרכם על הארץ. והיזהר ייזהר האדם מאוד מקפח את זכות בעלי החיים להוליד תולדות ולהמשיך את מינם".
עליונות האדם בעולם אינה נותנת לו זכויות מוחלטות אלא מטילה עליו אחריות, לדאוג שהעולם יתקיים כסדרו. לכן, שלמות עולם הטבע ודאגה לעולם החי הן מאחריותו של האדם. זו התורה האוניברסלית, שרואה את העולם מנקודת מבטו ולא ממבטו הצר של האדם האינטרסנט. כפי שכתבנו ברשימה הקודמת, אם הדבר מחייב את כל האנושות, כל שכן שהוא מחייב את עם ישראל. האמונה בבריאת העולם אוסרת עלינו להשחית את העולם לשווא, לזהמו, לפגוע ביצורים חיים שלא לצורך או להתנהג בכל התנהגות אנטי-סביבתית. זוהי הראשית של תורת ישראל עצמה.
(שופטים תשפ"ב)
