פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
חלק שלישי ואחרון
בגיליון הקודם ראינו את הנטייה של המדרשים ושל הפרשנים לראות את פרק ב' בבראשית כתיאור לפיו האישה טפלה לאיש ומיועדת למענו. מרתק, שגם קולות מרכזיים בעיצוב התפיסות הפמיניסטיות ראו בדיוק כך את הפרק, אלא שגישתם ראתה בטקסט המקראי הזה ביטוי ליצירה אנושית גברית פטריארכלית שנועדה להנציח דימוי נחות יותר של האישה. מי שפתחה בכיוון זה הייתה אליזבת קאדי סטנטון ממנהיגות התנועה הסופרז'יסטית בשלהי המאה התשע עשרה בספרה:The Woman's Bible שנתפס כמבשר הביקורת הפמיניסטית של המקרא (אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה-גישה ספרותית פמיניסטית למקרא, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ'18-17).
בעקבותיה הולכת אחת המשפיעות שבהוגות הפמיניסטיות במאה העשרים, סימון דה-בובואר בספרה הידוע "המין השני". דבריה שלהלן נשמעים כמהדהדים את קולם של הפרשנים שהבאנו בשבוע שעבר: "חוה לא נבראה יחד עם אדם. היא לא נוצרה מחומר שונה, אך גם לא מן העפר ששימש ליצירתו של אדם; היא נוצרה מצלעו של הגבר הראשון. אפילו עצם הולדתה לא היתה אוטונומית: אלוהים לא החליט לברוא אותה באופן ספונטני, כמטרה בפני עצמה […] הוא ייעד אותה לגבר […[ מקורה וייעודה הוא בן זוגה; היא הלא-מהותי המשלים אותו […] זוהי התקווה המופלאה שהגבר תולה לא פעם באישה: הוא מקווה להגשים את עצמו כיצור קיים באמצעות בעלות גשמית על יצור אחר, בעודו מאושש את חירותו באמצעות חירות אחרת הסרה למרותו" (סימון דה בובואר, המין השני, כרך ראשון: העובדות והמיתוסים, תל-אביב: בבל, 2001, עמ' 207).
ובכל זאת, ניתן לפתח גישה פרשנית מדרשית הלכתית שמשלבת בין פרקים א' וב' בכיוון יותר שוויוני. כך עושה הרב סולובייצ'יק בספרו הידוע "איש האמונה הבודד". כידוע, הרב סולובייצ'יק מפרש את תיאור בריאת האדם בפרקים א' וב' בצורה טיפולוגית, כלומר כביטוי של שני טיפוסי אדם שונים להם הוא קורא: "אדם הראשון" ו"אדם השני". פרק א' עוסק ב"אדם הראשון" שנברא בצלם א-לוהים, הוא האדם היוצר, השולט בטבע, החי חיי הדר במסגרת חברתית ציבורית (הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, "איש האמונה הבודד", בתוך איש האמונה, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשנ"ב, עמ' 61-9). לפיכך:
"לא נברא אדם הראשון יחידי אלא יחד עם חוה-זכר ונקבה הופיעו בד בבד […] האדם הראשון לעולם אינו בודד. האדם בבדידותו אין לו אפשרות לגלות את כבודו והודו, כי שניים אלה הם מידות חברה התנהגותיות. האדם הראשון לא נותר לבדו אפילו ביום היבראו. הוא הופיע בעולם יחד עם חוה והא-לוהים דיבר אל שניהם, כחברים בלתי נפרדים בקהילה אחת" (איש האמונה, עמ' 21).
פרק ב' לעומת זאת, עוסק ב"אדם השני" שהוא האדם היחיד, הבודד, העניו ולא איש ההדר הטכני, אדם החווה חוויות קיומיות, מנוכר לטבע, החש חוסר ביטחון ולכן חותר למצוא חבר ואותו הוא מוצא בדמות האישה כאשר הוא מקריב צלע מגופו. כאן מצוי הבסיס לקהילת האמונה והתפילה שהיא הרבה יותר משותפות אינטרסנטית חברתית, והא-ל הוא חבר קבוע בה (איש האמונה, עמ' 48-24). שני טיפוסי האדם הללו מתקיימים באופן דיאלקטי בתוך בני האדם (שם, עמ' 49-48).
במסה אחרת של הרב סולובייצ'יק, "אדם וחוה" הוא מחדד את ההבדל בין אדם הראשון שהוא האדם הטבעי:"אדם-נטורה" לאדם השני שהוא אדם אישיותי: "אדם פרסונה" (הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, "אדם וחוה" בתוך הנ"ל, איש וביתו-שש מסות על חיי המשפחה, עמותת תורת הרב, תשס"ב, עמ' 45-25). הרב סולובייצ'יק מיישם את הדברים על הקשר שבין אדם וחוה. המעניין בפרשנות הרב הוא שמתוך שני הפרקים עולים יחסי שוויון בין הגבר לאישה: "מפרק א' של ספר בראשית יודעים אנו, שהא-להים ברא זכר ונקבה. שניהם ניחנו במיומנות ובכישרון, בכושר התמצאות וביכולת הטכנית לשלוט על סביבתם. הזכר והנקבה יכולים היו להקים שותפות או חברה דינמית ורווחית, אשר תדאג ביעילות לכל הצרכים האנושיים, בין שהם כלכליים, פיזיולוגיים או פסיכולוגיים. לא היה שום צורך לאדם הטבעי לפגוש באישה חוה, כיוון שכבר היתה לידו נקבה אשר יכולה היתה להיות לו לבת זוג נפלאה מכל בחינה מעשית" ("אדם וחוה", עמ' 36-35).
ובהמשך באשר לדמות האדם של פרק ב', האדם נזקק כעת לא לשותפות מעשית אלא לקהילה אונטולוגית, שבה ימצא קיומו הבודד את השלמתו ויזכה ללגיטימיות: "הנקבה שעליה מסופר בפרק א' לא התאימה לסוג כזה של קהילה. צריך היה לברוא אישה חדשה, אישה אשר הפכה, כמוה כאדם, מישות טבעית לישות מטפיזית" (שם, עמ' 38). הרב חותם בפרשנות מנוגדת לחלוטין הן לפרשנות המסורתית שהבאנו בשבוע שעבר והן לפרשנות הפמיניסטית שהבאנו בפתח הטור היום:
"כיוון שהאישה איננה צלו של האיש אלא אישיות עצמאית לחלוטין, כיוון שהאישה מקרינה דמות קיומית שונה לגמרי, חברתה מסייעת לאיש לשחרר את עצמו מבדידותו. במתח הקיומי הבין-אישי מוצאים הן האיש והן האישה את גאולתם" (שם, עמ' 39).
(שופטים תשפ"ב)
