פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)במשך שנים הבטיחו לנו "מזרח תיכון חדש". הבטיחו גם יונה, עלה של זית, הבטיחו שלום בבית. אז הבטיחו (כמו שאמר ראש הממשלה המנוח לוי אשכול: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"..).
אבל דווקא אז, כש'הארץ המובטחת' נראית באופק – האקזיט הגדול; דיכוי ההתקוממות בשטחים; פיתוח 'כיפת ברזל' המגינה על יושבי קו העימות; "הסכמי אברהם" וברית שלום עם ערב הסעודית; הפקת רווחי ענק ממצבורי הגז; שגשוג כלכלי של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" – דווקא כאשר כל אלה נראו קרובים מתמיד, באה המציאות וטפחה על פניהם-פנינו.
לפתע, מתוך העננים הוורודים, נצפו גם בשמי התכלת של הים התיכון הסכנות האיומות: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ… הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ".
רוצה לומר: לא מדובר בארץ ריקה, מעין חזון "עַם ללא אֶרֶץ, לאֶרֶץ ללא עַם", אלא במשהו שונה לחלוטין: ארץ רווית קטטות ושנאות, זבת מעשי טרור ורצח; שבה ובשכונה שלה מסתובבים "שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ" העומדים עלינו לכלותנו.
ודוק: לא אחד, לא שניים, לא שלושה, אלא לא פחות משבעה. חמאס, חזבאללה, ג'יהאד אסלמי, דאעש, ג'בהת אל נוסרה, החות'ים בתימן, האיראנים בטהרן, ועוד ועוד.
לא פחות – ואולי הרבה יותר – מ"שבעה עממים", זאבים המשחרים לטרף ולהשמדת העם היהודי ומדינת ישראל.
המוני אויבים ושונאים, גם "רבים" (ולא לחינם חוזר הכתוב פעמיים על כך), גם "עצומים ממך".
אפשר שדווקא החזרה בסוף הפרשה הקודמת על צפירות ההרגעה, "וּנְתָנָם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם", הגבירה את הלחץ, הפחד והאימה.
אם הכל כה פשוט, כל כך קל, מה פשרה של ההבטחה החוזרת ונשנית?
ואם כולם יושמדו, מה טעם יש באזהרות ואיסורים חוזרים ונשנים: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶך. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר. כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם, מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ, וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ, וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן, וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵש".
מבין השורות ובהן, ניבַּט אלינו חשש אָיום, סכנה עצומה. עימות מבית ומחוץ. התבוללות, סכנת כליה.
לא ייפלא אפוא שמיד לאחרי איסורים אלה, מקבל החשש גם ביטוי מפורש:" כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם"?
כמבלי משים, אך צלחנו את "אֵיכָה המשולש" – זה שבפרשת דברים ("אֵיכָה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם"); זה שבמגילת הקינות של תשעה באב ("אֵיכָה ישבה בדד") וזה שבחזון ישעיהו ("אֵיכָה היתה לזונה קריה נאמנה, צדק ילין בה ועתה מרצחים"), וכבר התרגש ובא עלינו "אֵיכָה" חדש, נורא ומאיים:
"רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם"?
אכן, בתחילה מובע החשש בשקט, רק בלב ("כי תאמר בלבבך"), אבל ככל שחולף הזמן, הולך ומתעצם כוחו והוא מתחיל להישבע בקול רם, בחוצות ובשווקים.
התיאור המקראי אמנם שב ומשמיע צפירות הרגעה חוזרות ונשנות ("לֹא תִירָא מֵהֶם. זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם… כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם", ושוב: "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם"), אבל כאמור לעיל, דווקא החזרה עליהן, שוב ושוב, עשויה ללמד על אי שקט.
דומה, שבתיאור זה גלומים כמה רעיונות יסוד בעולמה של יהדות ובדברי ימי ישראל.
ראשית, "ארוכה הדרך לחירות". החושב שגאולה וביטחון, שלום פנימי וחיצוני, נבראים בן רגע, יש מאַיִן, בהוקוס-פוקוס פלאי ורגעי, טועה לחלוטין.
גם כאשר ניצבים בני ישראל לפני הגשמת ההבטחה בערב הכניסה לארץ, וגם כאשר הם כבר מהלכים בתוכה ("כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ"), עדיין אימת 'שבעת הגויים העצומים ממך' מרחפת מעַל, כצל שחור ומאיים.
שנית: הפחד והחשש מפני אויבים אלה אינו מגונה, ואין בו כל פסוּל. להיפך: כדברי החכם באדם (משלי כח, יד), "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה". דווקא השאננות, היהירות, הביטחון העצמי המופרז, ההסתמכות על טכנולוגיה, עשויים לעמוד לנו לרועץ. ודומה שלא לחינם, משמש פתיח זה מעין מבוא והקדמה לאגדות החורבן (גיטין נה, ע"ב: "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה'? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר").
וכמין הֵד, מתכתבות שתי ה'אמירות שבלב' בפרשתנו זוֹ עם זוֹ: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם", עם "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
ללמדנו, שההסתמכות היתירה על "כוחי ועצם ידי", והמרת הביטחון בצור ישראל בביטחון ב'אמצעים המיוחדים', עלולה חס ושלום להביא עמה מפלה ותבוסה, וחוסר יכולת להכריע את האויב.
קצרם של דברים: אשרי אדם – ועמו עַם ומדינה – מפחד תמיד. שאננות עשויה להוביל לאין-אונות, וסופם של גאווה ויהירות – שוד ושבר. ענווה, צניעות, מתינות ושיקול דעת – מידות יפות הן בכל עֵת, בכל יום ובכל שעה.
בעֵת שלום אבל גם ואולי לא פחות, בעֵת מלחמה.
