מחשבות בעקבות ל"ג בעומר

ל"ג בעומר עבר, אבל המסר שלו בדבר 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שפסקה מיתתם על ש'לא נהגו כבוד זה בזה' ממשיך להדהד גם במשך השנה, בטח לקראת החופש הגדול

את המכתב של אפרת קיבלתי ביום ראשון בערב. אני לא מכיר אותה אישית. היא כתבה לי שהיא מתבלטת עד כמה היא רוצה להיחשף ובכל זאת נתנה את הסכמתה לפרסום המכתב מאחר שאנחנו מדברים על דיני נפשות:

"כל החברים של הילד שלי, שבכיתה ד', עסוקים באסיפת קרשים למדורה ורק הילד שלי כבר יום שלם בוכה בחדר בגלל שאף אחד לא הזמין אותו למדורה.

כשהוא אמר לי את זה, אמרתי לו שילך, בלי להתבלבל, לאחד מהילדים המקובלים ויגיד לו שהוא רוצה להיות איתם במדורה.

הילד שלי, עם הנשמה הרגישה שלו, אמר לי שזה לא ילך והוא מכיר אותם ושהם סתם יצחקו עליו. אני לחצתי עליו ואמרתי לו: "תפסיק להתבייש! לך אליהם ותגיד להם שאתה רוצה להיות איתם", אז הוא גייס את כל כוחות הנפש שלו ושאל אותם, ואתה יודע מה הם אמרו לו?

"אם היינו רוצים שתהיה איתנו כבר היינו מזמינים אותך…".

אני בטוחה שהם לא רצו לפגוע בו. אבל זה ממש פגע. ככה, בפנים. והילד שלי, הלב שלו שותת דם והוא אמר לי: "אמא, אני מרגיש כאילו דקרו אותי בסכין וסובבו אותה חזק חזק".

היום הוא לא הסכים ללכת לבית הספר ונשאר בבית ובכה ואז הוא אמר לי: "שתדעי לך שאני שונא את הלילה הזה של המדורות. למה כל העולם צריך לדעת שאין לי חברים?".

אני יודעת שהרבה הורים קוראים אותך ואני מבקשת מהם. מתחננת: זה שאתם דואגים שיש לילדים שלכם איפה לעשות את ל"ג בעומר זה לא מספיק! תדאגו גם לחברים שלהם.

בואו נדאג שהיום הזה לא יהיה גיהינום עבור ילדים מסוימים.

אפרת".

כתבתי בעבר על תלמיד מקסים שלי שהטרידה את מוחי המחשבה מהו המתכון הסודי שההורים שלו מכניסים לו למרק שהופך אותו למיוחד כזה ולאחד שתמיד עוזר לזולת (עד עכשיו אני נפעם איך שבסיום ערב כיתה לקח מעצמו מטאטא והתחיל לנקות את החדר שהיינו בו מבלי שנתבקש). חיכיתי להזדמנות שבה אהיה פנים מול פנים מול אבא שלו, מה שהגיע ביום הורים, אז דיברתי איתו ובסוף הפגישה שאלתי אותו בפשטות ותכלס': "תגיד, מה הסוד שלכם בחינוך ילדים?". הוא הסתכל אליי ואמר לי: "תשמע, כשכל הילדים חוזרים לבית שלהם ההורים שלהם שואלים אותם שאלה אחת: 'איך היה לכם בבית הספר?', אני מוסיף עוד שאלה: 'ואיך היה לחברים שלך?'".

לאחר מכן הוסיף האבא ואמר לי שהוא מקפיד לשבת עם הבן שלו על כוס קפה לפחות פעם בשבוע ואם ממש לחוץ לו אז פעם שבועיים. אלא, שבניגוד לרוב ההורים שמתעניינים בילד בעצמו, האבא הזה מקפיד לברר ולשאול את הילד שלו על הסביבה והחברים שלו. האם הוא שם לב למשהו מיוחד אצל החברים שלו? האם יש חבר שצריך עזרה? האם מישהו עובר חרם? שאלות שלכאורה נראות במבט ראשון כל כך טריוויאליות. פשוטות.

אבל בואו, כמה הורים אתם מכירים שבאמת שואלים את הילדים שלהם את השאלות הללו?

הורים שמתעניינים במצב החברתי של החברים של הילדים שלהם?

בואו קודם נדאג שהם יתעניינו בחיים של הילדים שלהם עצמם.

כמה הורים אתם מכירים שהרבה יותר מפחיד אותם מכך שהילד שלהם ייכשל במבחן במתמטיקה זה שהוא יהפוך לפרא אדם שאין לו בעיה לדרוס ולרצוח את הנשמה של החבר שלו?

רוצים לדעת מאיפה זה מתחיל? לכו לוואטסאפ הכיתתי של ההורים. תעקבו אחריו. תראו האם השפה היא שפה אלימה של משפטי שדה או שפה מכילה של התחשבות, אורך רוח ודיבור מכבד.

ל"ג בעומר עבר כבר, אבל המסר שלו בדבר 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שפסקה מיתתם על ש'לא נהגו כבוד זה בזה' ממשיך להדהד ולהיות נוכח גם במשך השנה, בטח לקראת החופש הגדול.

אני מכיר הורים שכבר מתחילים להתעניין איך לתגבר את הילדים שלהם במתמטיקה, אנגלית, לשון ומחשבים. אין מה להגיד,  הצטיינות בלימודים היא ערך חשוב. אבל החיים, הו החיים, מלמדים אותנו שוב ושוב שכל כך יותר חשוב לתגבר את הילדים שלנו במענטשיות. בלהיות בני אדם. שיתנסו בזה בעצמם. ואם תרצו לתמצת את העניין, אז נראה שאין כמו אדוארד גיבון, ההיסטוריון הבריטי הנודע שהיטיב להתבטא ואמר:

"כל אדם מקבל שני סוגים של חינוך: זה שניתן לו על ידי זולתו, וחשוב הרבה יותר – זה שהוא רוכש בעצמו".

אל תדברו עם הילדים שלכם על אידאלים, סולידריות חברתית וחברות. פשוט תנו להם לנשום אותם ולעשות אותם בעצמם. עם כל השאר הם כבר יסתדרו.

(בהר בחוקותי תשפ"ג)