פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בגיליון הקודם, עמדנו על דמותה של אסתר ההולכת וצומחת למול עינינו גם כאישה וגם כמנהיגה. מעמדה של אסתר בולט בכל הנוגע לנפילת המן, לו תורמת אסתר רבות בסעודה שהכינה. אחרי נפילת המן, אסתר היא שמקבלת מאחשוורוש את בית המן (פרק ח'). היא גם זו ששולחת מכתבים לכל רחבי המדינה. לקראת סיום המגילה, בסוף פרק ט', אנו כבר רואים את המעמד החדש של אסתר, כשלצידה מרדכי, כאשר היא זו שמבססת לדורות את חג הפורים: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת-אֲבִיחַיִל, וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–אֶת-כָּל-תֹּקֶף: לְקַיֵּם, אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הזאת השנית; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֶל-שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה–מַלְכוּת, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: דִּבְרֵי שָׁלוֹם ואמת; לְקַיֵּם אֶת-יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל-נַפְשָׁם, וְעַל-זַרְעָם: דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת, וְזַעֲקָתָם; וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר–קִיַּם, דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה; וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר" (ט, כט-לב).
אתמקד בפן אחד במעשיה של אסתר: מוכנותה להקריב את עצמה מבחינה מינית, דתית ולאומית. בסכמו את דרכה של אסתר, כותב הרב עדין שטיינזלץ:
"זו הרגשה של אישה שביצעה שליחות, המרגישה צורך לא רק בזיכרון, אלא גם בהכרה פנימית בדבר משמעות חייה, בדבר ערכה ומסירותה. מכל התפקידים הרבים שאנשים עושים מטעמים לאומיים ואידיאליסטיים, אחד התפקידים הקשים, ובוודאי הפחות נעימים, הוא תפקידה של אישה שחייבת — לשם הגשמת המטרה — למסור את עצמה, את כל כולה. במובן מסוים היא חייבת לעשות זאת בשלמות — משום שאחרת לא תצליח בתפקיד. ועם זאת — לשמור את זהותה, לשמור את הגישה העקרונית שלה, לזכור היכן הלויאליות שלה מצויה" (עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, רעננה: משרד הבטחון. ההוצאה לאור,1983, עמ' 90).
הרב שטיינזלץ למעשה מתייחס לכך שאסתר הייתה מוכנה להקריב את עצמה ולחיות חיי אישות עם המלך אחשוורוש הלא יהודי. מעשה זה היה קשה במיוחד לדעתם של המדרשים שסבורים שאסתר הייתה נשואה למרדכי. הגמרא במסכת סנהדרין דף עד, עמוד ב', עוסקת בחובת מסירת נפש על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. היא מדגישה, שבשעת השמד או כשזה בפרהסיה (בנוכחות עשרה) יש חובת מסירות נפש גם על "ערקתא דמסאני", כלומר על מנהג של הגויים לקשור אחרת את שרוכי הנעליים. על כך שואלת הגמרא: "הא אסתר פרהסיא הואי! – אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר: הנאת עצמן שאני". כלומר, למרות שאצל אסתר נישואיה לאחשוורוש היו בפרהסיה, היא לא הייתה מחויבת למסור את נפשה, משום: א. היא הייתה "קרקע עולם", כלומר, היא לא הייתה אקטיבית ביחסי האישות ביניהם. ב. אחשוורוש לא רצה לשנות את דתה של אסתר, אלא רק חיפש את הנאתו האישית.
מושג חשוב שעולה כאן הוא "עבירה לשמה"- כלומר, עשיית עבירה לשם קיום מצווה כתוצאה מכך. בגמרא במסכת נזיר מובאת אמירתו של רב נחמן בר יצחק: "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (נזיר, כג, עמוד ב'). הגמרא מקשרת את האמרה הזו עם מעשים מיניים של תמר, בנותיו של לוט ויעל אשת חבר הקיני למטרות מוצדקות. הנושא של "עבירה לשמה" הוא סבוך ומסוכן ויש בו פרשנויות ותפיסות שונות בהגות היהודית לדורותיה. ניתן לראות בהתנהלותה של אסתר את אחת הפעולות ההירואיות של "עבירה לשמה". ושוב, אביא מניתוחו של הרב שטיינזלץ:
"אסתר נתבעת לעבור מן השלב שבו היא יכולה לראות את עצמה כעין אנוסה בבית המלך, אל שלב שבו היא צריכה ליטול בעצמה את היוזמה, שבו היא חייבת להיות מפתה באופן פעיל […] היא מחליטה החלטה מודעת, לא רק לסכן את חייה למען הצלת העם, אלא גם למסור את נשמתה, את האישיות שלה. מאז ואילך היא אמנם מצילתו של עם ישראל, אבל שוב אין היא יכולה לראות את עצמה כשייכת בגופה, ואולי גם ברוחה, אל מערכת הערכים הפנימית של עמה. דילמה זו של עשיית עבירה לשמה, שהיא בעיה חמורה בכל מקרה שאדם נאלץ לעמוד בתנאים כאלה, היא שמעמידה את אסתר כאישה שמגלה תחום אחר, מסובך וקשה, של מסירות נפש […] מבחן זה […] הוא שהפך את אסתר מאפיזודה היסטורית לגיבורה לאומית" (נשים במקרא, עמ' 91-90).
(ויגש תשפ"ג)
