יחסי עובד – מעביד

התורה מבקשת להציב גם במערכת היחסים שבין עובד למעביד גבולות

התורה מסדירה את זכויות הפועל ומתירה לו לאכול מן הכרם בו הוא בוצר ומן השדה בשעת קצירה. ביחס לשאלת האכילה בשעת קצירה כותב המלבי"ם: "השבלים שבארץ ישראל בעת הקציר היו ראויים לאכילה ע"י מלילות היד". ההיתר עצמו מוגבל עד כדי שביעה "כנפשך שבעך". ובנוסף, התורה מסייגת "אל כליך לא תתן" כלומר, שאסור לפועל לשים בתיק ולקחת גם לביתו מן הפירות. ביחס לעבודת הקציר נוספה אזהרה מיוחדת הנוגעת גם לדרך הקצירה: "וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך" (דברים, כג, כה-כו). מותר לקצור ביד אך לא בכלי הקצירה הרגילים.

הנצי"ב מסביר שהסיבה למגבלה זו היא שכלי הקצירה הם כלים גדולים שלא ניתן לקצור בהם כמות מועטה שמתאימה לאכילה (בניגוד לכלי הבצירה העדינים): "אבל בחרמש אי אפשר לקצור פחות ממלא החרמש, ואפשר שלא יהיה נצרך לאכילת מלא חרמש" (לפס' כו). מצד מהותו איסור הנפת החרמש מצטרף ליישום אותו עקרון שנקבע לגבי הכרם.

חז"ל למדו מן הפסוקים מגבלות נוספות על זכות הפועל: "ואכלת ולא מוצץ, ענבים ולא ענבים ודבר אחר, שבעך ולא אכילה גסה". כלומר, נאסרה שתיית מיצי הפרי תוך השלכת גופו, נאסרה אכילת הפרי כחלק מסלט פירות שלם, או לפתן, מה שמגדיל את כמויות האכילה האפשריות מן הפרי, ומותר לאכול רק כדי שביעה ולא מעבר לכך, אכילה גסה.

מאחר שהגבולות מאוד מודגשים בפסוקים יש לתת את הדעת לטעם להזכרתם. הרש"ר הירש מבאר שעל פי התורה בכלליות יש לנו זכות ושליטה מוגבלים על רכושנו. יש הרבה הוראות שמושתתות על בעלי שדות וכרמים שעניינן מגבלות על זכות הקניין: המצווה להניח פאה לעניים, החובה לעשר את הפירות, לקט ושכחה ואף השמיטה. לשורת מגבלות זו מצטרפת החובה לאפשר לפועל לאכול, וכדברי הרש"ר "והוא (הקב"ה) הניח את הזכות הזאת ביסוד חיי העם המושתתים על החובה לעשות חסד ומשפט". ודווקא משום כך, משום שהקב"ה רופף את הזכות לקניין במצבים מסוימים צריך לעורר את הפועל "להישאר במסגרת הגבולות המדויקים של רשות זו ולהישמר מכל ניצול לרעה". הרש"ר הירש אם כן, רואה בהיתר האכילה של הפועל עוד ביטוי לכך שזכות הקניין מסויגת על פי ההלכה. דוקא משום כך יש להדגיש את איסור גזל, להימנע מתודעת "שלך שלי".

ספר החינוך פירש, לעומת זאת, את האיסור על הפועל באופן שונה. וכך כותב בעל ספר החינוך: "ואם תשאל ולמה היה צריך לאו על זה והלא בכלל גזל הוא. התשובה לפי שידמה הפועל שלא יהיה לו חטא בלוקחו מגידולי הקרקע בעת הקציר או הבציר, שדרך בני אדם שלא להקפיד בדבר כל כך כמו שהם מקפידים במה שיש להם תוך הבית. על כן היה מחסדיו ברוך הוא להרבות עליו האזהרות במה שהכשלון מצוי" (תקעז). נקודת המוצא לאיסור כאן אינה החשש מניצול מכוון ומודע, אלא מתופעה פסיכולוגית מוכרת של מצבים שבהם אדם מורה לעצמו היתר ומתרץ לעצמו בתירוצים שונים מדוע מה שהוא עושה הוא לגיטימי. מדובר במצבים גבוליים, שבהם המותר והאסור דומים. ההיתר לאכול בכרם לא נצרך כי הבעלים אינם מקפידים על פועל, האיסור הוא שנצרך מפני שבו יש חידוש, לחזק את השליטה, התכנון והדיוק של הלוקח (!) גם במסגרות רופפות. הזה מצטרף לרשימת הלכות שבהם חז"ל הילכו כנגד התודעה הכוזבת של האדם בדבר כשרות מעשיו.

ניתן להציע דרך נוספת להתבוננות על האיסור והיא המסגרת המיוחדת של יחסי עובד ומעביד. דווקא במערכת היחסים הזו מתרחשת סימביוזה מסוימת בין צורכי המעביד והעובד, בין זמן הפנאי וזמן העבודה, בין רכוש המעביד ורכוש העובד, והיא משפיעה לרעה על תודעת העובד. התורה מבקשת להציב גם שם גבולות, ושמא יש בהם גם כדי ללמד על עצם היחס שבין זמן עבודה וזמן בית, בין יחסי עבודה ומערכת משפחתית.

(כי תצא תשפ"ב)