בין היצר ליוצר

פרשתנו פותחת בפרשת "אשת יפת תואר", ועוסקת במצב שבו באמצע המלחמה חייל רואה אישה וחושק בה. התורה, נראה, לא מתרגשת מהחשק של אותו חייל, ומתירה לו לקחת את אותה אישה בתנאים מסוימים. התורה לא נכנסת לדון בשאלות המוסריות, או בכלל בשאלה האם תופעה זאת של חייל החושק באשה באמצע המלחמה היא טובה או רעה, האם החשק הזה הוא הצד האפל והמכוער של היצר או הצד המאיר והיפה של האהבה? השאלות הללו הטרידו אמנם את חז"ל אבל מתברר, שהמסורת האתיופית לא הייתה מוטרדת כלל מהשאלות הללו.

לפי רש"י משמע שהחשק המתפרץ במלחמה אינו דומה לשום חשק אחר, בסיטואציה אחרת. זהו הצד האפל והקודר של האהבה. אסור להתעלם ממנו, אבל צריך להתמודד אתו. ולכן, בכל זאת התורה התירה זאת. שכן, "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". ובאיזה שלב הותרה לו "יפת התואר"? רש"י (על פי התלמוד הבבלי) כותב: "יפת תואר – משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו, ובקושי, אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה בשר מסוכנת שחוטה. לפי הבבלי, יפת התואר מותרת כבר בשעת הקרב שכן "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".

לאחר שהצגתי לפני כהין (קס) אלי מנטסנוט וונדה את דברי רש"י וחז"ל, שאלתי אותו מהי הפרשנות של המסורת האתיופית בפרשת "יפת תואר"? הקס היה המום לנוכח פרשנות חז"ל, שאינה הולמת את רוח התורה. ראשית, איך יתכן שהתורה מתירה ליוצא למלחמה לקחת אישה נוכרית, ואף ויתכן שהיא גם אשת איש? איך יתכן שהתורה לפי רש"י מתירה לקיים יחסי אישות לפני החתונה בגלל שהיצר הרע מכריח אותה? מי מדריך את מי – התורה את היצר או היצר את התורה? וגם, איך יתכן להתיר אישות עם אישה שנמצאת באבל?

שאלתי את הקס, "אז כיצד המסורת האתיופית הסבירה את הפרשה?", הוא ענה: "אם אדם חשקה נפשו באישה, לא משנה אם זה בשגרה או במלחמה, ישנם כללים וצריך לפעול לפיהם. אסור לשכב עם אישה גויה, לפני שהיא התגיירה. בתקופת האבלות אסור לקיים יחסי אישות. בשבעה הימים הראשונים יש איסור, בתוך השלושים יום תלוי במצב רוחם של האבלים. לאחר 30 יום וודאי שמותר יחסי אישות וצריכים לחזור לשגרה. מתוך כך התורה מדברת על מצב שחייל חושק באישה, אבל זה אנושי. האם זה רע או טוב? מי יודע? ולכן צריך לפעול לפי כללי התורה. אסור לבוא, בשום מצב אל אשת יפת תואר בשעת הקרב. אם החייל מחליט להביא את האישה היא צריכה לטבול בנהר לפני הכניסה לכפר היהודי. שכן על פי מנהג יהודי אתיופיה, כל מגע עם מי שאינו יהודי הצריך אותם לטבול בנהר לפני הכניסה והחזרה לכפר היהודי. בזמן הזה היא יושבת באבלות, מגלחת שערה וגוזזת ציפורניה. האישה ממתינה חודש ימים, אם לאחריו החליט אותו אדם שהוא רוצה בה, והיא רוצה בו, אז היא מתגיירת ורק אז מותרים יחסי אישות לאחר חתונה. שאלתי את הקס, "מה קורה במצב בו החייל לא הצליח להתגבר על יצרו ובאמצע הקרב קיים איתה יחסי אישות?". הקס לא שלל אפשרות זאת ואמר שבמצב כזה החייל מאבד את יהדותו ויצטרך לעבור גיור יותר מחמיר מגיור שעובר כל גוי הרוצה להתגייר.

הפרשנות שמציג הקס איננה זרה בעולמם של חז"ל והיא מופיעה בתלמוד הירושלמי. (אני מודה לרב אברהם בלס על העזרה באיתור המקור). לפי הירושלמי (ירושלמי מכות ב, ו), בדומה למסורת האתיופית אסור בתכלית האיסור לבוא על אשת יפת תואר. רק לאחר חודש ימים, לאחר שהשבויה עשתה את כל המאמצים לכך שהאיש ששבה אותה יסלוד ממנה, אם בכל זאת החליט אותו אדם שהוא רוצה בה, אז הוא רשאי לקיים עימה יחסי אישות. מה ניתן ללמוד מכל זה? מה הערכים העומדים מאוחרי כל גישה? איזו גישה יותר נכונה לחיים? איזו גישה יותר פרגמטית? האם כניעה לתשוקה משקפת את המגבלות של החוקים הא-לוהיים? או לחילופין, דחיית התשוקה ולא ביטולה מלמד על האמונה בכוחות האדם?

הפרשנות של חז"ל שדיברה התורה כנגד יצר הרע, היא ההבנה שיש מציאות, עלינו להתמודד איתה. אסור לנו לעצום עיניים. המסורת האתיופית, לעומת זאת, מלמדת שהאחריות שלנו כבני אדם היא מוגבלת, ולא החוקים הא-לוהיים. ברגע שנתחיל לפתוח את החוקים הא-לוהיים במטרה לחפש דרכי התמודדות עם יצר כזה או אחר, לא יהיה לדבר סוף. עם זאת, המסורת האתיופית מודעת היטב לנפשו וליצרו של האדם וטוענת שאי אפשר לכבות את התשוקה אבל אפשר לכוון אותה לדרך הנכונה. אי אפשר לשנות את החוקיים הא-לוהיים בגלל יצר כזה או אחר, אבל אפשר לגלות אנושיות בכך שמשאירים דלת פתוחה לכל בן ובת הרוצים בחזרה את החיבוק של אמא ואבא.

(כי תצא תשפ"ב)