פתאום הילדים גדלו

יום אחד הוא חזר הביתה וראה שני נערים בערך בני 17 יושבים אצלו בסלון מפצחים פיסטוקים ורואים טלוויזיה. "מי אתם?" הוא שאל, והם צחקו ואמרו "די, אבא!"

השבוע היה שבוע של "שילוח הקן". כאילו יצאו הישר מפרשת השבוע, נשלחו גוזלים לגנים חדשים, לכיתות חדשות, עם תיקים גדולים על הגב לישיבות ולאולפנות. פעם, כשגרנו בצפת, ראיתי בשבע בבוקר טנדר של הסעות שאסף תינוקות למעון. האמהות חיכו למטה והעלו להסעה סלקל ובו תינוק קטנטן עם כובע ומוצץ. נוסע לו נהג בקור הבוקר הצפתי עם עשרים סלקלים באוטו, אני מניחה או מקווה שהיה שם גם מבוגר מלווה למקרה ואיזה תינוק יבכה, ייפול לו המוצץ או סתם יצטרך תשומת לב, ובכל זאת, זה היה נראה לי השיא של גוזלים נשלחים. היום אני מבינה שאילוצי החיים מביאים אותך לפינות שלא חשבת שתהיה בהן. בכלל, אני מבינה שאדם מוצא את עצמו בסיטואציות שהוא שמע שיש אחרים בתוכן אבל לא הוא עצמו. ממרחק יותר קל לזלזל, להגיד: לי זה לא יקרה. אני עשוי מחומרים אחרים, בחירות אחרות. אבל אחר כך החיים מפתיעים אותך בעוצמתם ואתה נכנס לאותה קלחת ומגלה שאתה: "כמו כולם".

לפני הרבה שנים נהג מונית אחד אמר לנו שיום אחד הוא חזר הביתה וראה שני נערים בערך בני שבע עשרה יושבים אצלו בסלון מפצחים פיסטוקים ורואים טלוויזיה. "מי אתם?" הוא שאל, והם צחקו ואמרו "די, אבא!" . "תאמינו לי", הנהג אמר לנו ונאנח, "כמה שאתה מתכונן לזה, זה קופץ עליך בהפתעה, הם גדלים לך מתחת לידיים ופתאום יש לך נערים בסלון". הייתי אז אמא לילדים קטנים וחייכתי לעצמי ואמרתי: "לי זה לא יקרה". אני אמא נוכחת, אני איתם, אני רואה אותם גדלים. השבוע כשקיפלתי כביסה נזכרתי בנהג הזה, הרמתי מכנס ג'ינס גדול ולקח לי רגע להבין אם זה של הילד או של אבא שלו. זה היה של הילד. הנה, זה מכה בפנים, למרות שהייתי צמודה אליהם (אולי גם קצת בהגזמה), וראיתי כל ריס וציפורן מתארכים תוך כדי שינה, לא נחסך ממני ההלם הזה שמכה בך פתאום. יש לך בסלון נערים שמפצחים פיסטוקים (ומשאירים את הקליפות על השולחן). השבוע, בפעם הראשונה מצאתי את עצמי ממהרת לכבס בשביל שבגדים יהיו מוכנים לילד שיצא מהבית לישיבה. אני לא אשתפך ואומר שרק אתמול הוא היה תינוק בסלקל אבל "ישיבה" ו"כביסה" הן מילים שהיו של אחרים ופתאום הן שלי.

המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו טבעו את הביטוי שנהיה נפוץ כל כך : "כל ההתחלות קשות". צריך לדעת שקשיי ההתחלה הם לא כי אני לא מספיק טוב, אלא כי זה טבע הדברים, כל דבר חדש לוקח זמן הסתגלות, מעבר, הבנה שמה שהיה כבר לא ישוב, שיש לנו אתגר חדש והוא כאן בשביל להישאר, הוא מגדיר אותנו מחדש, הוא הזהות החדשה שלנו. ואני מוזמן להיות תלמיד בתקופה הקרובה, ללמוד איך עושים את זה, ללמוד מנסיון ועצות של אחרים, ללמוד להיעזר, ללמוד את עצמי. כשהתחתנו, למשל, נתנאל אמר לי: "אני מבין שעכשיו לתקופה אני תלמיד. אני לומד להיות נשוי. אני לומד להיות 'אני' נשוי. אף פעם לא הייתי".

בגלל שמשוכת ההתחלות תמיד תמיד תרבוץ בפתח ואי אפשר לדלג מעליה אין מה להיבהל ממנה ולסגת בגלל שקשה, ולכן המכילתא מקדים ואומר: "ועתה קבלו עליכם..". כך או אחרת, אומר המכילתא, יהיה קשה בהתחלה, אז קבלו זאת עליכם, תכנסו לזה, תצלחו את ההתחלה ואל תלחמו בקושי שגלום בה.

חיים נחמן ביאליק לא נותן לנו מנוחה, הוא לא עוצר בקושי של ההתחלות ומתנחם בהמשכים, אלא טבע ביטוי נוסף, "כל ההתחלות קשות אבל יש דבר קשה אפילו יותר והוא- ההתמדה". לפעמים ההתרגלות וההסתגלות תופסות את מקומם של קשיי ההתחלה ולפעמים להתמיד כדי לצלוח את גלי ההתחלה זה מאבק משמעותי. לפעמים ההתחלה דווקא קלה וזורמת אבל ההתמדה, שהיא הכלי המרכזי שצריך אחר כך, היא כבר מיומנות נוספת שדורשת התמסרות.

בהצלחה לכולם, הורים, תלמידים, תינוקות ונהגים, תחל שנה והתחלותיה, תחל שנה והתמדותיה.

(כי תבוא תשפ"ב)