ברכה שלא עשני אשה

ברכת 'שלא עשני אישה' היא אחד מהאתגרים הרגישים העומדים בפתחה של היהדות בעידן המודרני. בניגוד לסוגיות אחרות הנוגעות לשאלת מעמדה של האישה, כאן אנו נוגעים ישירות בנקודה. מדי בוקר, כל גבר נדרש להצהיר בפה מלא כי הוא מודה לא-להים על כך שלא עשה אותו אישה. כיצד ניתן לברך ברכה זו בעידן המודרני, לאחר שנשים זכו להשכלה, מעמד וזכויות?
שפחה לבעלה
מקור ברכת 'שלא עשני אישה' הוא בבבלי במסכת מנחות (מג, ב):
"תניא, היה ר"מ אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום, אלו הן: שעשאני ישראל, שלא עשאני אשה, שלא עשאני בור. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך שלא עשאני בור, אמר ליה כולי האי נמי? אמר ליה: ואלא מאי מברך? שלא עשאני עבד, היינו אשה! עבד זיל טפי."
מעט מפתיע לגלות שדווקא רבי מאיר, שהיה נשוי לברוריה, בתו של ר' חנינא בן תרדיון ותלמידת חכמים בזכות עצמה, מחייב כל אדם לברך מדי יום 'שלא עשני אישה'. ומה טעם הדבר? הפירוש המקובל גורס שהסיבה לברכה הוא הפטור שניתן לנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן. בברכת 'שלא עשני אשה' האדם למעשה מודה לקב"ה על כך שהקב"ה חייב אותו במצוות ולא פטר אותו מחלקן כמו הנשים. לפירוש זה תימוכין בתוספתא (ברכות ו, יח) והוא מובא אף בפירוש רש"י לסוגייה.
אך קשה ליישב פירוש זה עם הנאמר בהמשך הגמרא המשווה בין עבד לאישה ואומרת ש"עבד זיל טפי" (=עבד מזולזל יותר). מכאן משמע שמדובר במעמד חברתי ולא בפטור ממצוות, שהרי לעניין מצוות עשה שהזמן גרמן דינו של עבד (כנעני) שווה לשל אישה, ואין הוא פחות ממנה.
הפירוש המסתבר הוא לפיכך זה המובא בתחילת פירושו של רש"י: "דאישה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו". בימים ההם, מעמדה של האישה בבית ביחס לבעלה היה קרוב לזה של שפחה, ולכן מזהה הגמרא ביניהם, תוך ציון העובדה שעבד, בסופו של דבר, מעמדו נחות יותר.
צידוק הדין
אם לא די בכך, מובא בראשונים שהנשים נהגו לברך את ברכת 'שעשני כרצונו'. ומה פשר ברכה זו? מבאר הטור (או"ח סימן מו): "ואפשר שנוהגים כן שהוא כמי שמצדיק עליו הדין". לא די שהגברים מברכים על כך שלא נבראו אישה, נמצא שגם הנשים מודות על כך ומצדיקות את הדין.
אלא שכאן, מצאו אנשי מחשבה מאוחרים פתח להסתכלות חיובית. הרב אליהו מונק, למשל, בספרו 'עולם התפילות', מסביר כי ברכת 'שעשני כרצונו' מבטאת דווקא את מעלתה של האישה על פני הגבר. האישה לשיטתו דבקה יותר בתפקידה ולכן אין היא זקוקה למצוות מזדמנות שיזכירו לה את מדרגתה. הגבר, לעומת זאת, מועד לנפילות, וזקוק לתמיכה במצוות שהזמן גרמן.
פירוש זה מצטייר כאפולוגטיקה וכמי שמביא לאבסורד. שכן אם הפטור של הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן נובא ממעלתן, מדוע הגברים מודים על כך שלא עשה אותם א-להים אישה? וכיצד הם מודים על כך שלא נבראו ברמה גבוהה משלהם?!
לא ניתן אפוא לרבע את המעגל. ברכת 'שעשני כרצונו' היא אכן מעין הצדקת הדין על מעמדה הפחות של האישה, ואכן יש קושי לאישה המודרנית לברך אותה. ואולם, דווקא כאן יש בידינו פתרון פשוט. היות וברכה זו לא מוזכרת בגמרא, אין כלל חובה לאומרה. ערוך השולחן (סי' מו) מביא שבימיו אכן כלל לא נהגו לאומרה. אם כן, אין צורך להיכנס כאן להסברים ולפירושים רחוקים. טוב יעשו הנשים שלא יאמרו ברכה זאת כלל וכך יפתרו את הסתירה בין הברכה למעמדן בעידן המודרני.
שינוי לשון
הבעיה שנותרה היא ברכת 'שלא עשני אישה'. בעניין זה מצאנו ניסיונות שונים לפתרון. פתרון אחד הוצע על ידי ד"ר חגי בן ארצי, המבקש לשנות את הברכה ללשון חיובית 'שעשני בן/בת ישראל', אך ככל הנראה הוא מבוסס על גרסא לא נכונה בגמרא, ולכן אין לו מקום. פתרון אחר הוצע על ידי הרב שלמה ריסקין, שהציע לתקן את הברכה, כך שהגבר יברך: 'שלא עשני אשה ועשני כרצונו' והאשה תברך 'שעשני כרצונו ולא עשני איש'. אך גם פתרון זה בעייתי שכן אין הוא פותר את העניין מבחינה מהותית. סוף סוף מבחינה הלכתית עיקר הברכה נותרה 'שלא עשני אישה' והיא המעכבת.
מה עושים? אין בידינו תשובה טובה. אין בידינו כיום הסמכות לבטל תקנות חז"ל, ובודאי שלא יכול לקום רב בודד ולהכריז על ביטול הברכה. אנו כפופים למגבלות שמונעות מאתנו שינוי בסדר גודל כזה. מה שכן, אני מסוגל להבין את מי שמדלג על ברכה זו ונמנע מלאמרה. יש בידיו אמנם עבירה, אבל אם הוא עושה זאת באמת מפני שאין הוא מסוגל לברך את א-להיו על כך, הרי שזו לכל הפחות עבירה לשמה.
חשוב להקפיד על דבר אחד. אסור להיגרר לפרשנויות מאולצות ואפולוגטיות. אם אנשים כנים אנחנו, יש להישיר מבט אל הסוגיה ולהודות בפה מלא: אכן קיימת סתירה מהותית בין לשון הברכה לבין המציאות המודרנית ואנחנו כלואים בין שתי מערכות שבתוכן אנו חיים. (וירא תשע"ה)