קצת רעות ולכידות

אדם המבקש להיכתב בראש השנה בספר החיים צריך להישמר מלדבר כל דבר רע על חברו

שתי מצווֹת חותמות את מסכת המצוות שבספר משנה תורה, מצוַות ביכורים ומצוות וידוי מעשרות. מדוע זכו דווקא שתי מצוות אלו להיות מוזכרות בחתימה? הרב יהודה שביב ז"ל מבאר, היות ופרשת כי-תבוא, על הברכות והקללותַ שבה, היא פרשת כריתת הברית, ברית ערבות מואב. שכן נאמר לקראת חתימתה, "אלה דברי הברית אשר צִוה ד' את משה לכרֹת את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אִתם בחֹרב" (שם, כ"ח, ס"ט). ברית – נכרתת בין שניים, ועניינה זיקה וקשר ביניהם. הדדיות היא מִלת-מפתח בברית, והדבר מוצא את ביטויו בפרשה. עד עתה היה הכיווּן חד-סיטרי לחלוטין, ד' הוא שגאל את העם, הוא שכלכלם במדבר, הוא המביא אותם אל ארץ זבת חלב ודבש. משיזכה האדם מישראל לראשית יבול אדמתו ויביאנה אל בית המקדש, או-אז מתחילה כאילו התמונה להתאזן, בעל הברית מתחיל ליתן את חלקו שלו. במצוַות ביכורים ובווידוי מעשרות, היחיד הוא המביא, לאחר שהמביא משמיע בלשון יחיד, "הגדתי היום לד' א-לקיך כי באתי אל הארץ", הרי הוא עובר ללשון רבים, "אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו". היחיד הביא, הוא שקרא מקרא ביכורים, אבל הוא מדבר על כנסת ישראל.

כיוצא בזה מצינו בווידוי מעשרות. וידוי המעשרות מנוסח בלשון יחיד, הוא שהפריש תרומות ומעשרות, אך בקשתו היא "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל…" (שם, כ"ו, ט"ז). (מגדים י'). הרב סולוביצי'ק בספרו "על התשובה" בפרק שכותרתו "בין היחיד והציבור", מזכיר את חתימתה של ברכת קדושת היום ביום הכיפורים, "ברוך את ד' מלך מוחל וסולח לעוונותינו" – אלו החטאים שהיחיד מבקש עליהם סליחה וכפרה, "ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה" – גם כנסת ישראל מתמרקת מעוונותיה ביום הקדוש הזה.

קורט לוין היה פסיכולוג יהודי גרמני-אמריקאי, הידוע כאחד מהחלוצים בתחומי הפסיכולוגיה החברתית, האירגונית והיישומית. לוין פיתח כלים וטכניקות במטרה לשנות התנהגויות ועמדות של בני האדם.

המודל של דינמיקה קבוצתית שפיתח קורט לוין מניח שיצר לב האדם טוב מנעוריו, ופיתוח רגישות לזולת וליחסים בין אישיים הוא תהליך שיכול להתרחב מקבוצה קטנה לחברה הרחבה ולתרום בסופו של דבר לעולם טוב יותר של שוויון ואחווה.

המשנה האחרונה במסכת יומא קובעת את הקביעה המפורסמת כי "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו" (יומא, ח' מ"ט). הרב עובדיה יוסף נשאל מי שחטא לחבירו והעליבו בדברים, וכעת ניחם על מעשיו, ורוצה להתפייס עמו לקראת יום הכפורים, אך הוא מתבייש ללכת אליו בעצמו לבקש את סליחתו, האם יכול לשלוח לו דברי פיוס בכתב, או על ידי שליח, או חייב ללכת אליו בעצמו ולבקש ממנו מחילה? ותשובתו, "מי שחטא כלפי חבירו, עליו ללכת לפייסו בעצמו ולא על ידי שליח, או על ידי מכתב… ורק אם הוא קשה לרצות, וחושב שיותר יהיה נוח לו להתפייס אם ישלח אליו איש מכובד מידידיו שירצהו תחלה, יעשה כן, ולאחר מכן יבוא אחריו וימלא את דבריו בבקשת מחילה כדת. ונסלח לו" (שו"ת יחווה דעת, ח"ה, מ"ד). רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק נדרש למוטיב ההתכללות וְהַלְּכִידוּת עם הציבור בראש השנה. בשני מקומות בחיבורו "תפארת שלמה", הוא משקיף על הרעיון של "בתוך עמי אנכי יושבת" (מל"ב, ד', ח'-ל"ז). אלישע ביקש לגמול טובה עם השונמית על שאירחה אותו, ופנה אליה בשאלו, "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא". על כך השיבה השונמית, "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת", כלומר, היא יושבת בתוך עמה ומשפחתה ובשעת הצורך הם ידברו ויטענו בעבורה (רד"ק על אתר). דו-השיח הנזכר בין אלישע לשונמית מתבאר בזוהר על דרך הדרש בהקשר לדין שבו עומד האדם בראש השנה. בהצעתו לדבר לפני המלך רצה אלישע לומר כי אם השונמית זקוקה שהמלך העליון יכפר על מעשיה, הוא יוכל לבקש בעבורה. המחבר מעלה כי הדרך שבאמצעותה אפשר לצאת זכאים בדין היא בהימנעות גמורה מאמירת גנאי על כל אדם מישראל, שכן הוצאת דיבה מעוררת את הדין. הוא מוצא אסמכתא להשקפתו זו עניין האחווה וְהָרֵעוּת מרומז במילים "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ד'" (תהלים צ"ח, ו'). המילה "הָרִיעוּ" היא מלשון רֵעוּת. עצתו של רבי שלמה מרדומסק, אדם המבקש להיכתב בראש השנה בספר החיים צריך להישמר מלדבר כל דבר רע על חברו. אם אדם יחשיב את חברו בחזקת צדיק, אותו עצמו יכתבו בספרם של צדיקים. במידה שאדם מודד מודדים לו.

(כי תבוא תשפ"ב)