הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)כיום רגילים אנו להתייחס לתפילה כעניין שהחליף את עבודת הקרבנות בבית המקדש, כעין 'ונשלמה פרים שפתינו'. בהיעדר יכולת להקריב קרבנות אנו מתכנסים בבתי כנסת, 'מקדש מעט', כדי לקיים את הריטואל שהיה נהוג במקדש בצורה אחרת – לא בקרבנות כי אם בתפילה.
יש בתפיסה זאת כמובן רבות מן האמת, ואולם, לדעת הרמב"ם, שכזכור, לדידו התפילה היא מצווה מן התורה, התפילה התקיימה תמיד בעם ישראל, אף בזמנים שהמשכן/מקדש עמד על תילו. התפילה לא היוותה אפוא תחליף לעבודת הקרבנות בבית המקדש אלא עניין עצמאי שהתקיים במקביל לה. כל אדם מישראל היה מתפלל בכל יום לפי כוחו: "אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה" (הלכות תפילה א, ג).
היות שתפילה לא נועדה רק לבטא את רגשות הלב אלא להוות סדר עבודה לפני הא-לוהים, חשוב מאד היה האופן שבו האדם ניסח אותה. ערלי שפתיים היו מקצרים וממעטים בה (אגב, מכאן ההוכחה שלדעת הרמב"ם משה רבנו לא היה מגמגם אלא אדם לא רהוט) ומי שידע לבטא אותה בצורה נאותה, היתה מאריך ומרבה בה.
ועם זאת, קובע הרמב"ם בהמשך קביעה מפתיעה: "והכל יהיו מתפללין נוכח המקדש בכל מקום שיהיה" (שם). חרף עצמאותה של התפילה, מסתבר שלדעת הרמב"ם היא תמיד נעשתה בזיקה למקדש, לכיוונו. הדבר מעיד שלדעתו התפילה לא באה במקום עבודת הקרבנות אלא היוותה מסלול מקביל לה. התפילה איפשרה לכל אדם מישראל לעבוד בעצמו את א-לוהים דרך המקדש, בכל מקום שיהיה.
את המסקנה אנו אנו למדים מדבריו החשובים בספר המצוות (עשין ה'):
"ואמרו עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום".
אלו דברים מהפכניים. את עבודת המקדש מגדיר הרמב"ם כאן לא כקרבנות אלא כתפילה! המקור שלו היא תפילת שלמה בעת חנוכת המקדש, שלא הזכיר כלל את עבודת הקרבנות אלא רק את העובדה שהמקדש (ובמיוחד מקום המזבח) יהווה מוקד לתפילות כל באי עולם. מכאן שהרמב"ם הבין שחשיבות המקדש איננה טמונה רק בריטואלים המתנהלים בו (קרבנות) אלא בכך שדרכו כל אדם עובד את א-לוהים בתפילתו. עבודת התפילה היא אפוא מסלול מקביל לקרבנות, השייכת לכל אדם. זהו אלמנט חשוב של המקדש, שחשוב לזכור במיוחד בזמן שאנו מתאבלים על חורבנו.
דברים, תש"פ
