כל בני האדם שווים?

אם האדם עליון על שאר בעלי החיים, מה מונע מאתנו לחשוב שבני אדם מסוימים עליונים על פי בני אדם אחרים?

ברשימה הקודמת הצבנו את הרעיון המהפכני שניצב בבסיס השבת – יש מציאות של מנוחה בעולם. הטבע לא סובל מנוחה. מערכת השמש חייבת להמשיך לנוע, האלקטרונים חייבים להמשיך להסתובב סביב גרעין האטום, ובעלי חיים צריכים כל העת לתור אחר מזון. מי שחי במסגרת הטבע לא יכול לנוח, לשבות ממלאכה. לכן א-לוהים ברא את היום השביעי, היום שבו שבת מכל מלאכתו. הוא העניק לנו באמצעות היום הזה את האפשרות לשבות כמוהו ולהתעלות מעבר לממדים הגשמיים של המציאות. לכן השבת היא עדות לקיומו של בורא העולם, לאותה ישות טרנסצנדנטלית שקיימת מחוץ ומעבר למציאות.

אבל הסיפור של השבת לא נגמר בכך. כי השבת, כידוע, היא לא רק זכר לבריאת העולם אלא גם זכר ליציאת מצרים (דברים ה): "שמור את יום השבת לקדשו… לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-לוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' א-לוהיך לעשות את יום השבת".

כשאנו כורכים את שני הסיפורים יחד במצווה אחת, אנו מראים כיצד עיקרון תיאולוגי מתבטא בעיקרון סוציאלי. אמונותינו אודות העולם ומקורו צריכות להיתרגם ליחסים בינאישיים, באופן שבו אנו מתייחסים איש לרעהו. אני מאמין שגם זה הוא חלק מהבשורה הגדולה של שבת עבורנו.

אבל מה הקשר בין בריאת העולם ובין יציאת מצרים? מה הקשר בין יום המנוחה של א-לוהים לשחרור העבדים ממצרים? בעולם הקדום, העבדות היתה גזירת גורל. אדם שנולד עבד, חי ומת כעבד. המעמדות שהתקיימו בטבע השתמרו גם בחברה האנושית. אם האדם עליון על שאר בעלי החיים, מה מונע מאתנו לחשוב שבני אדם מסוימים עליונים על פי בני אדם אחרים? אם אנו תופסים את העולם רק במסגרת הטבע אכן קשה למצוא הצדקה לשוויון בין כל בני האדם. לשם כך אנו זקוקים לרעיון אחר, לתפיסה שיש משהו מעבר לטבע.

ההכרה של א-לוהים כמי שמצוי מעבר לטבע מחדירה למציאות רכיב על-טבעי, שהופך את כולנו לשווים במהות. אנו זקוקים לגורם מחוץ לטבע כדי להעניק שוויון לכל האוחזים בו. אך מי אוחז באותו רכיב על-טבעי? האם גם הדומם ובעלי החיים הם כאלה? כאן טמון העניין: מי שאוחז באותו רכיב על-טבעי הוא אותו אחד שמסוגל להכיר בכך. שכן, מי שכבול בטבע לא יכול לדמיין משהו שמעבר לטבע. רק מי שיש בו ממד א-לוהי יכול לדבר על א-לוהים.

זהו כשרונו של האדם, הברוא בצלם א-לוהים, המבדיל אותו משאר הברואים. האדם הוא היצור היחיד שמסוגל לחשוב ולהכיר בגורם על-טבעי ומכאן נובעת מעלתו. מי שמכיר בכך מחוייב לפיכך לא רק לא-לוהים אלא גם לאדם האחר. ההכרה בא-לוהים מחייבת לכבד ולהתייחס בשוויון לכל מי שנברא בצלם א-לוהים. מכאן המחויבות לתת מנוחה לא רק לעצמנו אלא גם לעבדים: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". כשאנו מספקים מנוחה לעבדים ולשפחות שלנו אנו מצהירים על אותו גורם על טבעי, שיוצר שוויון בין כולנו. הם כמונו.

את המסר הזה ביטא א-לוהים עצמו ביציאת מצרים. הוא פעל בניגוד לטבע כאשר שיחרר עבדים ממצרים ונתן לעם ישראל מנוחה. בכך הוא הכיר במעלתנו כברואים בצלמו. ואת המפעל הזה הוא דורש מאתנו להמשיך. כחלק מהעדות שלנו על מציאותו כבורא העולם אנו נדרשים להכיר באחרים בממד העל-טבעי שקיים בסובבים אותנו ולשחרר אותם. יום המנוחה שהם זוכים בו מעניק להם מעמד עצמאי ומוכיח שהם אינם תלויים בנו באופן מוחלט.

הנה הקשר שבין התיאולוגיה והסוציאליות. הכרה בא-לוהים איננה רק עניין של דיבורים. זו הכרה מחייבת ביחס לעצמנו וביחס לסביבתנו. בריאת העולם ממשיכה בשחרור עבדים ממצרים, וממשיכה לספר את הסיפור הא-לוהי והאנושי עד היום.

(ניצבים תשפ"ב)