יום הכיפורים ותיקון חברתי

אילו היה רוב עם ישראל יושב בארצו, יתכן שביום הכיפורים הבעל"ט הייתה מתחילה שנת היובל, שהרי היובל מתחיל ביום כיפור שבא לאחר סיום שנת שמיטה (ר"ה ז). "כיון שהגיע יוה"כ – תקעו בי"ד בשופר, נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן". מצוות היובל מדגישה היבטים אנושיים וחברתיים של שוויון וחירות לבני אדם שעיקרם: שחרור עבדים והחזרת קנייני אדמות לבעליהם הראשונים, דבר המביא לידי שוויון אגררי מלא בין אזרחי ישראל, ושולל אפשרות שיחידים או משפחות ירכזו בידם קרקעות וייצרו אליטה כלכלית. התורה אמנם מקדמת בברכה את היוזמה החופשית, אבל בה בעת גם שמה רסן וסייג לשיטה הקפיטליסטית. יום הכיפורים, בו מתחיל היובל, הוא יום שיא ביישום ההשקפה הסוציאלית היהודית.

תזכורת אחת קטנה לשנת היובל אנו מבצעים בזמננו, והיא תקיעת השופר שתוקעים בבית הכנסת במוצאי יוה"כ. יש שהסבירו כי תקיעה זו היא סימן לסילוק שכינה, ואילו אחרים פירשו אותה כהודעה לציבור על סוף הצום, אולם, לדברי רב האי גאון ועוד, התקיעה במוצאי היום הקדוש היא לזכר תקיעת השופר של שנת היובל. הסבר זה מקפל בתוכו פרשנות לפיה רעיון היובל הוא הרעיון המרכזי שיש לצאת איתו מיום הכיפורים. לפי גישה זו רעיונות החירות, השוויון בין הבריות והתיקון החברתי הם מהותיים ליום הכיפורים וחשוב לקחתם אתנו להמשך השנה.

אפשר שבכך ניתן להסביר את העובדה שבתפילות יום הכיפורים אנו אומרים שיום זה הוא "זכר ליציאת מצרים", שכן הוא ממשיך ומשלים את מהפיכת החירות והשוויון שהחלה ביציאת מצרים. היה מקום לצפות שיום השחרור והשוויון הגדול, שמתרחש אחת לחמישים שנה, יתחיל בראש השנה או בניסן, שהוא ראש חודשים, ובו חל חג החרות. יום כיפור הוא לכאורה זמן של התבודדות האדם עם עצמו והתמקדות בקשר שבינו לקונו. אולם מתברר שיש ביום זה גם היבטים משמעותיים בתחומים שבין לחברו.

היבט כזה מתגלם בכלל הידוע: "אין יוה"כ מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו" (יומא פה). קביעה זו הופכת את היום הקדוש לגורם מניע ומזרז לפעולה לתיקון יחסי אנוש, מחייב התגברות על יהירות אנוכיות ותובע מחשבה על האחר.

חמשת העינויים של יום הכיפורים מחזקים אף הם היבט חברתי של שוויון, שכן הם מבטלים ומוחקים כל הבדל בין עשירים ועניים. רק ביוה"כ, כאשר כולם לובשים בגדי לבן פשוטים, אין הבדלים בתפריטי הסעודות שהרי הכול צמים, אין משמעות לרכוש ולהון כלכלי שנצבר ולא לכל הבחנה חומרית אחרת. כל העם הופך למעמד אחד ואחיד.

הדגש החברתי של יום הכיפורים בא לידי ביטוי בולט גם בהפטרה של יוה"כ, בה אנו קוראים את דברי הנביא ישעיהו (פרק נ"ח):" הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ… שַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". הנביא ישעיהו תמה על כך שעם ישראל רואה עצמו כמי שהולכים בדרך הישר והטוב, ואף מקפידים לקיים צומות. "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ," שואל הנביא, "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ, הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַ-ה'?!" הוא מתאר כיצד מתעמרים העשירים בעניים ונוהגים בהם כעבדים, ומוחה על אטימות הלב ביחס לחלשים בחברה. האמירה של ישעיהו הנביא אינה מותירה מקום לספקות: צום בלי תיקון חברתי ובלי דאגה לחלשים, אינו ממלא את מטרתו.

המסר העקרוני של דבריו רלבנטי מאוד בזמננו. אנו חיים כיום בחברה בה מתחזקת והולכת מגמת ההפרטה, ואיתה הנטייה לאינדיבידואליזם אגואיסטי. תהליכי הגלובליזציה יצרו בארץ ובעולם ניצול של חזקים כלפי חלשים, הפערים הכלכליים גדלו מאוד, בעלי ההון התעצמו ותפחו, ומעוטי היכולת התרבו והלכו.

לכן המחויבות לתיקון חברתי וחיזוק האחריות של כל אדם לחברו ולחברה בה הוא חי, הם מיעדיו המרכזיים של יום הכיפורים. התשובה והתפילה, תיקון המידות ותיקון המעשים של יום הכיפורים צריכים להיות מכוונים הן כלפי שמים והן כלפי אותם אנשים שלמענם יצרה התורה את רעיון היובל, ועליהם דיבר הנביא ישעיהו. בזכות זה תתקיים בנו הבטחתו: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (שם).

(וילך תשפ"ג)