הכלה יכולה להציל ממוות

אל תדון אדם רק בחטאו, אלא שים לב לכלל האדם ולמה שעבר בחייו

בשעת בוקר מוקדמת, כאשר השוטר הישראלי יצא לעבודתו במצרים, נכנס הנוגש המצרי לבית וקיים יחסים עם אשתו, שחשבה כי מדובר בבעלה. "מדוע דווקא לי קרה דבר כזה", שאלה האישה את עצמה. חכמי המדרש עתידים  לענות לה: משום שאת, שלומית בת דברי, כשמך כך מעשייך: דורשת בשלום ומדברת עם כל אדם, כולל המצרים שנקרים בדרכך. לכן דווקא בך נתן אותו קלגס את עיניו (שמ"ר א, כח, ויק"ר, לב). כאשר האבא נוכרי והאימא מסרכת דרכיה, אין פלא שהבן שנולד גדל להיות מקלל שם ה', אדם חסר תקנה שמוכרחים להוציאו להורג. זוהי דרך אחת להסביר כיצד קרה שאדם מישראל קילל את ה'.

אולם, ישנה גם דרך אחרת, ולפיה לא היה זה הכרחי שאותו בן יגיע לכך. הוא סבל בוודאי משחר נעוריו מבעיה קשה של זהות. מצד אחד הוא שייך לעם היהודי, אבל מצד שני הוא בן איש מצרי. כשכל עם ישראל עקב בשמחה אחר עשר המכות, הוא חשב מן הסתם על אביו המצרי שלוקה באותה עת. כאשר הצבא המצרי טבע בים סוף, וכל בני ישראל יצאו בשירים ובמחולות, הבליחה במוחו המחשבה: "אולי אבא שלי נמצא בין המצרים הטובעים בים"… מעבר לבעיית הזהות, יש להניח שהוא סבל מאפליה קשה מרגע צאתו לעולם, שכן אב המשפחה, לא היה אביו, וסביר שהתייחס אליו בניכור ובלי אהבה. המקלל גדל אפוא בין שאר אחיו בתסכול, בבדידות ובתחושת קיפוח.

כאשר בגר והיה לאיש, תחושות הניכור והקיפוח אף החריפו. הוא הוקע מתוך החברה, שראתה בו נטע זר, "והיה כממזר" בעיני סביבתו (ספרא אמור, יד). אף שבט לא הסכים שהוא ייטע את אוהלו בקרבו, אף לא בני שבט דן מהם הייתה אמו (ויק"ר, לב). בצר לו הוא פונה לבית דינו של משה, שמשיב פניו ריקם, ולא מציע לו כל חלופה. עומד לו אפוא אותו יהודי במצוקה איומה בלב המדבר, דחוי ומוחרם, חסר בית ונטול שייכות, ושליח ה' דוחה אותו. על רקע זה יוצא הגידוף מפיו.

מדברי המדרש עולה תשובה אחרת לשאלה מה גרם לאותו יהודי שיחטא בקללת השם. הוא חווה חוויה קשה של התנכרות והתאכזרות מצד החברה, והגורם היחיד שיכול לבוא לעזרתו היה בורא עולם, אך תוחלתו לקבל סעד מ-ה' נכזבה. הוא לא רק חש מנוכר ופגוע מצד בני ישראל, אלא גם דחוי ומורחק מ-ה', ומתוך מפח הנפש הזה חרץ חרצובות לשונו.

בחריצת דינו של אדם כה חריג, נדרש משה לקבל הוראה ישירה מהקב"ה. קשה היה לו להחליט האם צריך להתחשב בנסיבות המיוחדות וברקע של אותו מגדף, ולדון אותו לקולא, או שאין מנוס מלמצות אתו את הדין וייקוב הדין את הנוקב שם ה'. אנו כמובן מנועים מלהרהר אחרי בית דינו של משה רבנו, ומלערער על דין שמים.

אולם, מסקנה חשובה עולה מפרטי המקרה ולפיה לא היה זה הכרחי שאותו בן איש מצרי יגיע לאן שהגיע. אילו ידעו בני שבטו להכיל אותו, ובמקום לדחותו, היו מקרבים אותו ונותנים לו מקום בתוכם, הוא לא היה מגיע לבית דינו של משה, לא היה בא לכלל ייאוש תהומי, ולא היה מגדף שם ה'. אנו זוכרים שעל אותו מגדף, שהוגדר כממזר, דרשו חכמים את הפסוק: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים" (קהלת ד, א), ועל ההמשך: "וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ" דרשו: "מיד סנהדרין גדולה של ישראל שבאה עליהם מכוחה של תורה ומרחקתן… ואמר הקב"ה: "עלי לנחמן" (ויק"ר, אמור, לב).

כשאנו נדרשים להכריע ביחס לאנשים שנולדו או גדלו לתוך מצבים חריגים ובעייתיים, איננו יכולים לברר את ספקותינו עם בורא עולם כפי שעשה משה, ושומה עלינו להיות רגישים ושקולים, ולזכור את העיקרון: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ותבין לעומק את מצבו. עלינו ליישם את הכלל: "הווה דן את כל האדם לכף זכות" – אל תדון רק בחטאו, אלא שים לב לכלל האדם ולמה שעבר בחייו: "מהיכן יצא", היכן גדל, ומה עיצב את אישיותו והתנהגותו. בעזרת הבנה והכלה נוכל לצמצם פגיעות באנשים, ולהביא ברכה במקום קללה.

(אמור תשפ"ב)