לגיטימי לענות לשיחה באמצע השיעור?

איך אפשר לצפות ממי שלא מסוגל להתמיד לשעה בשיעור בלי לענות באמצע לכל שיחת טלפון סתמית, להתמקד בזוגיות, בעבודה, בקיום מצוות או בכל מחויבות אחרת?

לפני כמה שבועות היה לי ויכוח סוער עם תלמידים. באחד השיעורים רטט הטלפון לאחד החבר׳ה והוא קם ויצא החוצה כדי לקבל את השיחה. התופעה הזו, שנעשית שכיחה יותר ויותר בשנים האחרונות, מוציאה אותי מדעתי. יציאות מעין אלו במהלך שיעור, הן דבר שמערער את שלוותי באופן חריג וקיצוני. כשחזר, שאלתי את אותו תלמיד בציניות מופגנת ״נו, כמה זמן בין ציר לציר?״ כי אם הוא יוצא לשיחה באמצע שיעור, כנראה שלכל הפחות רעייתו בדרך לחדר לידה. למותר לציין שזה לא ממש הסיפור.

חזרתי על דרישתי הבלתי מתפשרת לוותר על הזמינות הטלפונית למשך זמן השיעור, אך החבר׳ה טענו מנגד ״ואם זה משהו דחוף?״ זו הרי הטענה הקבועה כנגד הדרישה לכבות פלאפונים, שמא יקרה דבר מה ואנחנו לא נהיה זמינים.

השבתי לתלמידיי שאף אחד מכם לא רופא, לא כבאי, לא חייל ולא ראש ממשלה. ממילא, אין תרחיש שבו השיחה הזו לא סובלת דיחוי של כמה דקות עד להפסקה שבין השיעורים.

״ואם קרה אסון?״, הם שאלו אותי, ואני המשכתי להתעקש – ״אז אתם תדעו עליו רק בעוד חצי שעה, אז מה?״. אני מבין את הסקרנות והדאגה, אך כשחושבים על זה לעומק, אין הצדקה לזמינות האינסופית הזו בטענה של "שמא קרה אסון".

החשש הזה מתרחישי האימה, הוא נקודה שמציקה לי מאז. אנשים מרגישים חובה מוסרית לענות לכל שיחה מהבית, גם כשזה באמצע פגישה חשובה או שיעור, כי אולי קרה משהו נורא, למרות שרוב מוחלט של השיחות עם בני המשפחה הן שיחות סתמיות שסובלות דיחוי. תרחיש האימים שקורה אולי אחת לשנים רבות, מחריב את כל הפגישות וכל השיעורים שהאדם משתתף בהם, כי אולי ופן ושמא קרה עכשיו משהו דחוף.

כמו כל הורה, גם אני בהחלט דואג לילדים שלנו כשהם לבד בבית, ולכן לימדתי אותם לרוץ לשכנים או אפילו להזמין אמבולנס אם חלילה תקרה איזו זוועה. זה בטוח יותר יעיל ממה שאני אוכל לעשות מהעבודה במקרה כזה. אין לי אפשרות להיות זמין בכל עת ובכל שעה, ולמען האמת גם אין בכך שום צורך. רק המחשבה שעליי להיות זמין טלפונית בכל עת מעוררת בי חרדה ואימה. משום שמי שחייב להיות תמיד זמין וחייב לענות לכל שיחת טלפון, לא יכול להתמקד, להתרכז או להתחייב לכלום. למעשה זה לחיות בתוך עננת חרדה מתמדת שקופצת עליך עם כל צלצול.

״הרוב קובע", כך אמרתי לתלמידיי בסוף אותו שיעור, זה לא רק יסוד הדמוקרטיה, אלא גם יסוד השלווה הנפשית והיכולת לפעול בנחת בעולם. כשאתה שומע פרסות דוהרות, תחשוב על סוסים לא על זברות. לכן רוב הסיכויים שגם השיחה הזו, כמו רוב מוחלט של קודמותיה, יכולה לחכות לסוף השיעור. לא ייתכן שחשש נדיר, יפריע לכל הלומדים ולכל המלמדים בכל השיעורים בשנה. כשם שכשמוצאים בן זוג, מקום עבודה, או אפילו מפלגה להצביע לה, גם אז הרוב קובע, ואין לצפות להתאמה מושלמת, בלי ספקות ובלי חששות – כך גם בשיחות טלפון. הרוב של השיחות, שהן- יש להודות- סתמיות להפליא, הוא זה שצריך לקבוע אם נענה לשיחה באמצע שיעור או פגישה. לא החשש המופרך שמא אראלה ממפעל הפיס מתקשרת כעת. מי שלא מסוגל לכבות את החשש הנדיר ולהכריע לפי הרוב, יתקשה לפעול בנחת באיזשהו מרחב בעולם.

מדברים אצלנו הרבה על משבר הנאמנות להלכה ומשבר המחויבות לתורה ולמצוות של הדור הצעיר, אבל הרבה יותר מהם אני פוגש פשוט את הקושי להתמקד ולהתמיד. איך אפשר לצפות ממי שלא מסוגל להתמיד לשעה בשיעור בלי לענות באמצע לכל שיחת טלפון סתמית, להתמקד בזוגיות, בעבודה, בקיום מצוות או בכל מחויבות אחרת? אתגרי הדור שלנו אינם אתגרים של אמונה והשקפה, אלא פשוט אתגרים של כישורי חיים.

(ויקרא תשפ"ג)