הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
מצוות הישיבה בסוכה מופיעה בפרשת אמור שבספר ויקרא "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". מהמילה 'תשבו' למדו חכמים שמצוות הישיבה בסוכה משמעותה מגורים בסוכה כדרך שאדם יושב בביתו בכל השנה. ההלכה קובעת שמי שהישיבה בסוכה מֵסֶבה לו צער, פטור מהשהות בה. פְּטוֹר זה מותנה בכך שהצער נובע מהשהייה בסוכה, ואילו בבית הוא לא יסבול ממנו. כמו כן, הצער הפוטר מהסוכה הוא משמעותי, כזה שאם המצטער היה סובל כך בביתו, היה מעדיף לעבור לבית אחר כדי להימלט מן הצער. פטור 'מצטער' מובא בתלמוד בשמו של רבא, "מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה, כ"ו, ע"א). התוספות הבינו שפטור זה הוא הרחבה של "תשבו כעין תדורו", "וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מתשבו כעין תדורו דאין אדם דר במקום שמצטער" (סוכה, כ"ו ע"א ד"ה 'הולכי'), אדם אינו מקים את ביתו במקום שמצטער לגור בו.
פְטוּר המצטער מסוכה הוא ייחודי להלכות סוכה ואינו תקף גם לשאר מצוות, לומר שהמצטער פטור מלקיים. הטעם לחילוק זה מבואר בראשונים לפי שלמצוות סוכה ישנה הגדרה מיוחדת של "תשבו כעין תדורו", שצריך אדם לשבת בסוכה כדרך שהוא רגיל לשבת בביתו בכל השנה, ואם בשאר ימות השנה היה יוצא מביתו מחמת אותו צער, רשאי לעשות כך גם כשיושב בסוכתו בחג (שו"ת הרשב"א ח"ד סי' ע"ח). הגדרה זו אינה קיימת בשאר המצוות, ולכן אדם שמצטער מקיום מצווה מסוימת, למשל, שתיית ארבע כוסות יין בליל הסדר, אינו פטור מלקיימה משום כך (רבינו מנוח' סוכה, פ"ו ה"ב). חילוק זה מוסכם על רוב הפוסקים (שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ר"ס). אולם, ישנם פוסקים שהשליכו מדין 'מצטער' האמור בהלכות סוכה, גם להלכות אחרות. פוסקים אלו הבינו שפטור המצטער הוא דין כללי בכל המצוות אשר בנסיבות מסוימות ניתן לפטור את המצטער כגון חולה מלקיים. הגאונים כתבו שיש לפטור חולה ומשמשיו ממצוות קריאת שמע ותפילין כדין 'מצטער' הפטור ממצוות ישיבה בסוכה (תשובות הגאונים שערי תשובה סימן ק"ח).
ההלכה קובעת כי לא רק החולה פטור מישיבה בסוכה, אלא גם המלווה את החולה. מקור הדין במשנה "שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. חולין ומשמשיהם פטורין מן הסוכה" (סוכה, כ"ה ע"א). סיבת הפטור מבוארת בגמרא 'עוסק במצווה פטור מן המצווה'. מדוע? הלוא החולה אינו "עוסק במצווה"? שאלה זו שאל ר' שלמה הכהן רבה של וילנה כותב, "תמהני מה שייך בחולה עוסק במצווה, דהא אינו טרוד בשום מצוה כלל. וגבי משמשי חולה שפיר שייך דפטירי מצד העוסק במצווה, דכיון דהחולה פטור מן הסוכה ואוכל וישן בביתו, ממילא גם משמשיו פטורים. משום שהם עסוקים במצות ביקור חולים ולשמש את החולה, ואינם רשאים להיפרד מאיתו ולילך לסוכה. אבל בחולה עצמו, לא שייך זה" (שו"ת בבניין שלמה, סי' מ"ז).
בגמרא פטרו אפילו 'חולה שאין בו סכנה', ואפילו מי שרק חש בעיניו או בראשו. נראה לומר, שהיות והאדם מצווה לשמור על בריאותו, על כן הוא נחשב כ"עוסק במצווה", והיינו שיש לו מצוה לשמור על בריאותו, ולכן הוא פטור מקיומן של מצוות אחרות שימנעו ממנו מלשמור על בריאותו.
לדעת הבניין שלמה, פטור זה של "עוסק במצווה" נאמר רק אם טרוד ועסוק בקיום מצוה, ומחמת זה לא יכול לקיים מצוה אחרת. מה שאין כן, החולה עצמו ודאי אינו נחשב "טרוד ועסוק" במצות הבראת גופו ורק משמשיו הטרודים בהבראתו יכולים להיפטר מקיום המצווה מדין "עוסק במצווה". לדעת ה'בניין שלמה' סיבת הפטור היא על פי הכללים לגבי כל מצוות עשה. אדם אינו מחויב למסור את בריאותו לשם קיום מצוות עשה, ולכן ככל שישיבת הסוכה מזיקה לבריאותו הוא פטור ממנה (שם).
ב'קובץ שיעורים' דייק מדברי הגאונים שטעם הפטור משום "עוסק במצווה פטור מן המצווה", וכמו כן גם החולה עוסק במצווה של "השבת גופו", בדאגה להחלמתו וריפויו, ומטעם זה הוא פטור מן הסוכה (ח"ב מ"ו).
מתוך הסוגיה נראה שאיננו זקוקים לכללים הקובעים איזה מאמץ וצער על האדם לסבול בכדי לקיים את כלל מצוות התורה, אלא שזהו פטור הנוגע להלכות סוכה. ואכן, כך פירשו הראשונים שטעם הפטור של החולה הוא מדין "תשבו כעין תדורו", כלומר, שהדיור בסוכה הוא בדומה לדיורו בבית, כשם שאם בביתו היה קשה לו לגור בתנאים אלה היה יוצא למקום אחר, כך גם בדיורו בסוכה הוא איננו חייב אם המגורים בה אינם נוחים לו (הריטב"א, שם כ"ה ע"ב), וכך פסק המשנה ברורה (או"ח, תר"מ ס"ק ו').
(האזינו תשפ"ב)
