מה הייעוד שלך?

לחיים של האדם יש ייעוד נעלה, הרבה יותר גדול וגבוה מהחיים הפיזיים עצמם, והוא מתממש באמצעות העשייה, ובערכים הנעלים שהוא מממש במהלכם

העולם נתון במאבק תמידי בין תפיסות עולם מנוגדות בתחום האמונה המוסר והתרבות, בשאלות חברתיות, תפיסות כלכליות, מגדר ומשפחה. אם נבחן לעומק נמצא שהמחלוקת מתחילה מהשורש, מהמחלוקת בשאלות היסוד הגדולות: מהו האדם, ייחודו ויעודו? מהם חיי האדם עלי אדמות? ומה 'מוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה'? האם ייחודו ויתרונו מתמצה בתבונתו היתירה ביחס לשאר בעלי החיים, המאפשרת לו לנצל את העולם לצרכיו הפיזיים והנפשיים, לסיפוק דחפיו ומאווייו? האם ייחודו בזה שבתבונתו הוא מפתח את העולם ומעצבו עפ"י צרכיו ורצונו, כדי לשפר את איכות חייו ולשמירת שרידותו? האם בזה שהחיים הם מה שהאדם לוקח מהם לעצמו, שהם סך ההצלחות, החוויות וההנאות שצבר בהם, ש'התרבות' היא אמצעי להנעים לאדם את חייו, והקמת משפחה והמחירים הכרוכים בה היא חלק ממאמץ השרידות בעולם?

או, שהאדם הוא 'נזר הבריאה', שנברא ב'צלם אלוקים', כהרכבה מופלאה של גוף ונשמה. שייחודו של האדם בערכיו ובמוסריותו. שהאדם הוא היצור היחיד בעל בחירה חופשית לנתב את חייו על פי ערכים נעלים. רק הוא יכול לבחור לשלוט בדחפיו ולדחות את סיפוקיו, ולעיתים אף לשלם מחיר כדי שלא להתכחש לערכיו ומוסריותו. לחיים של האדם יש ייעוד נעלה, הרבה יותר גדול וגבוה מהחיים הפיזיים עצמם, והוא מתממש באמצעות העשייה, ובערכים הנעלים שהוא מממש במהלכם. הוא גם נותן משלו לאחרים ולא רק לוקח לעצמו. התרבות היא אחת הדרכים להביא ליד ביטוי את גודל רוחו של האדם ואת נפלאות קיומו. הקמת המשפחה היא חלק ממימוש היעוד הגדול של החיים בהענקת חיים לעולם, והזדמנות לתת מעצמו לאחרים.

אולם, כגודל הציפיה מ'צלם האלוקים' שבמין האנושי, כך עלולה להיות האכזבה ממנו כאשר הוא לא עומד בכך, ומשחית את דרכיו.

לאחר השואה כתב הסופר פרימו לוי את הספר: 'הזהו אדם?' על תלאות השואה במחנה אושוויץ. בכותרת הספר יש משום העמדת סימן שאלה על האפשרות לקרוא לנאצים 'בני אדם' לאחר הזוועות שחוללו באכזריותם, באבדם 'צלם אנוש'. וגם למצב אסירי המחנות שבהשפלתם הגיעו למצב המבזה את אנושיותם: "אני ממשיך להיות מופתע מההשפעה של חוסר אנושיות של אדם אחד על אחר". וכו'. "קשה לאבד צלם אנוש כמעט כמו שקשה לברוא אותו". (שם 162). "מי שהרג היה 'אדם'. מי שנאלץ לסבול אי־צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה 'אדם'" (שם 186).

השבת אנו חוזרים ומתחילים לקרוא מ'בראשית'. תיאור הבריאה שב'מעשה בראשית' נחשב לאחד מ'סודות התורה', (משנה חגיגה ב א) ויש בו רבדים רבים גלויים ונסתרים. עיקר הצד הגלוי שבו הוא ללמדנו ערכים ומוסר: "שהרי הכל יודעים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו כל הדברים רק פשוטם איזה סתר יש כאן, וכו'. והעיקר היא הידיעה העולה מכל הענין לדעת ד', וחיי המוסר האמיתי" (אגרוצת ראי"ה ח"א צ"א). בעיקר אמורים הדברים על הבנת יחודו של האדם ותכלית בריאתו: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וגו'" (בראשית א כו).  "לְפִי שֶׁאָדָם בִּדְמוּת הַמַּלְאָכִים וְיִתְקַנְּאוּ בוֹ, לְפִיכָךְ נִמְלַךְ בָּהֶם וכו', בְּצַלְמֵנוּ – בִּדְפוּס שֶׁלָּנוּ. כִּדְמוּתֵנוּ – לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל" (רש"י שם). בדיבור זה בא לידי ביטוי ייחודו: "נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו וכו'. שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה כדכתיב (להלן ב ז) וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון כדכתיב (שם) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ואמר 'בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ', כי ידמה לשניהם במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה וידמה ברוח לעליונים שאינה גוף וכו'" (רמב"ן שם). על כן "נקרא שמו בעצם אדם מלשון 'אדמה לעליון'" (השל"ה – הקדמת תולדות אדם ג) ומכך נגזרת מהות חייו וייעודו המוסרי. להיות בן אדם.

(בראשית תשפ"ג)