הרב יגאל גרוס
בפרשת השבוע מצווה נח על ידי הקב"ה להכניס את החיות והבהמות לתיבה, כאשר מהטהורות הכניס שבע, ואילו מהטמאות שתיים. על מנת לדעת איזו חיה להכניס, היה עליו לבדוק האם יש לה סימני כשרות. בעקבות נח נעסוק הפעם בסימני העופות והבהמות, ובשאלה האם מותר לאכול ג'ירפה.
הסימנים
התורה בפרשת שמיני (יא, ג), מונה שלושה סימני כשרות הנדרשים כדי שבהמה תחשב כשרה: מפריסת פרסה, שוסעת שסע ומעלה גרה. בניגוד לסימני הבהמה, סימני הכשרות של העוף לא נזכרו כלל בתורה, ונאמר רק 'כל ציפור טהורה תאכלו' בתוספת רשימה של עשרים וארבעה עופות שנאסרו באכילה.
מתוך עיון ברשימת העופות שמנתה התורה, חילקו חז"ל בגמרא במסכת חולין (נט ע"א) את העופות למספר קטגוריות, וקבעו כללים כיצד ניתן להבחין איזה עוף כשר לאכילה ואיזה לא. לדוגמה, כל עוף שאוכל חיות ונבלות – טמא ופסול לאכילה. ואילו כל עוף שיש לו אצבע יתירה מאחורי שאר האצבעות – כשר.
לכאורה, די בבדיקת סימני הכשרות של עוף על מנת להכשירו, אולם ייתכן שמהמשך דברי הגמרא עולה שלא כך. הגמרא (סב ע"ב) ממשיכה וכותבת על תרנגולת האגם, שבתחילה סברו שהיא כשרה, אך בסוף התברר שהיא דורסת, וממילא אסורה באכילה. בהמשך מובאים דברי רבי יצחק (סג ע"ב): "שעוף טהור נאכל במסורת". נחלקו הראשונים בביאור דבריו:
א. הרשב"א בתורת הבית (הקצר, בית ג' שער א') הבין, שבעקבות המקרה של תרנגולת האגם שהתבררה כטמאה, פסק רבי יצחק שאי אפשר יותר להסתמך על סימני הכשרות בלבד, וכדי שיהיה מותר לאכול עוף מסויים צריך בנוסף לסימני הכשרות, שתהיה עדות שאכלו אותו בעבר והוא מוחזק ככשר, וכך פסק הרמ"א (יו"ד פב, ב – ג).
ב. הרמב"ם (מאכלות אסורות א, טו – טז) לעומת זאת הבין, שרבי יצחק לא בא להחמיר כהבנת הרשב"א, אלא אדרבה, להקל. לשיטתו כוונת רבי יצחק לומר, שבמקרה בו יש מסורת על כשרותו של העוף, לא צריכים אפילו לבדוק את סימניו על מנת לוודא שאכן הוא כשר, אלא אפשר להסתמך על המסורת בלבד, וכך פסק השולחן ערוך (שם).
מסורת באכילת בהמות
לכאורה, מחלוקת הפוסקים 'האם צריכה להיות מסורת' מתייחסת רק לאכילת עופות, שסימניהם אינם כתובים בתורה בפירוש. למרות זאת, בעקבות דברי הש"ך (יו"ד פ, א), התעוררה מחלוקת גם באכילת בהמות וחיות. לאחר שהביא דברי השולחן ערוך בסימן פ' את סימני הבהמות והחיות, העיר הש"ך על דבריו: "ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן סימן פ"ב גבי סימני העוף – קיצרתי". נחלקו האחרונים בביאור דבריו:
א. החכמת אדם (כלל לו, א), והחזון איש (יו"ד יא, ד) הבינו דברי הש"ך כפשוטם – מותר לאכול רק בהמות וחיות שיש עליהן מסורת, ממש כמו בעוף. ב. הפרי מגדים (שם) וכף החיים (שם, ה) חלקו וסברו, שאין כוונת הש"ך לומר שצריך מסורת בבהמות כמו בעופות, שהרי דין זה לא נזכר בשום מקור לפניו, אלא שעל מנת להבדיל בין חיה שמותר לאכול את החֵלֶב שלה לבין בהמה שאסור לאכול את החֵלֶב שלה צריכה להיות מסורת.
אכילת ג'ירפה
על בסיס מה שראינו עד כה יש לדון במעמדה ההלכתי של הג'ירפה. לדעת השולחן ערוך והפרי מגדים בוודאי שמותר לאוכלה, שהרי יש לה את כל סימני הכשרות. האם לדעת החכמת אדם והחזון איש המצריכים בנוסף לסימנים גם מסורת, יהיה מותר לאכול את הג'ירפה?
התורה בפרשת ראה (יד, ד – ה), מונה מספר חיות שאפשר לאכול אותן, אחת מהן היא ה'זמר'. באיזו חיה מדובר?
א. הרס"ג והרד"ק (ערך 'זמר') ביארו, שכאשר התורה כותבת זמר כוונתה לג'ירפה, וכפי שכתב הרשב"ץ 'ביבין שמועה' (הל' טריפות ה, ב): "שצווארה ארוך וגופה גדול מאוד, עד כשהיא בתוך החומה, פושטת צווארה חוץ לחומה". לפי שיטה זו הג'ירפה כתובה בפירוש בתורה, ולכן גם לדעת החכמת אדם והחזון איש מותר לאוכלה.
ב. לעומת זאת, רש"י במקום כתב, שהוא לא יודע פירוש החיה 'זמר', ולכן נמנע מלפרשה, וכן כתב האבן עזרא. יש שביארו ('חי וצומח בתורה') שזמר הוא אנטילופה או כבש הבר, והרוקח בפירושו כתב, שקוראים לעוף זה זמר, שכן מזמרים לפניו כשתופסים אותו. להבנתם אסור יהיה לאכול ג'ירפה, שהרי בפשטות אין על אכילתה מסורת.
(נח תשפ"ג)
