סיפור אברהם בכבשן האש הוא אחד מן המפורסמים שבסיפורים הדרשניים. הוא מובא כדוגמה לסיפור של חז"ל על המקרא, שאינו מסופר בתורה עצמה.
ואולם, הסיפור לא מופיע בחלל ריק. הוא מובא במדרש בראשית רבה כפרשנות לפסוק "וימת הרן על פני תרח אביו באור כשדים". מות הרן הוא משבר משפחתי הפוקד את משפחת תרח, הבוחרת לעזוב את אור כשדים ללכת ארצה כנען, ונעצרת בחרן. אברהם ימשיך משם לבד.
מה מבדיל אותו מאביו ומאחיו? נתבונן בקריאה המדרשית של הפסוק: כמו במקרים אחרים – שם המקום נדרש. אור כשדים אינו רק תיאור מקום, אלא הופך במדרש לתיאור נסיבות המוות: הרן מת ממש בפני אביו תרח, באור, באש, של הכשדים. האש של הכשדים אינה רק אש פיזית של כבשן האש, אלא נתפסת כאלוהות.
האש מופיעה במדרש במוקד הוויכוח התאולוגי עם נמרוד (לאחר הסיפור המוכר על אברהם ששובר את הפסלים של תרח, מופיע החלק שלא סיפרו לנו בגן: תרח מסגיר בעצמו את אברהם לידי נמרוד):
"[…] לקח אותו ומסר אותו לנמרוד, אמר לו (נמרוד): נשתחווה לאש. אמר לו (אברהם): נשתחווה למים, שמכבים את האש, אמר לו(נ): נשתחווה למים, אמר לו(א'): נשתחווה לענן, שנושא את המים, אמר לו: נשתחווה לענן, אמר לו: נשתחווה לרוח שמפזר את הענן, אמר לו: נשתחווה לרוח, אמר לו: נשתחווה לבן אדם שנושא את הרוח. אֲמַר לֵיהּ: "מִלִּין אַתְּ מִשְׁתְּעֵי! לָא נִסְגֹּד אֶלָּא לְאוּר! [דברים אתה מספר! לא נשתחווה אלא לאש] , הֲרֵינִי מַשְׁלִיכָךְ בּוֹ, וְיָבֹא אֱ-לֹהֶיךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, וְיַצִּילָךְ מִמֶּנּוּ! […]".
אברהם נזרק לאש כמבחן לכוח האלוקי. הצלת אברהם מוכיחה שהאלוקים שהוא מאמין בו חזק וגובר אף על האש – האל של נמרוד. האמנם מדובר במבחן שניתן לערוך בכל מקרה ולסמוך עליו? הרן מוכיח שלא: "היה שם הרן, עומד חלוק, חשב מַה נַּפְשָׁךְ, אִם נָצַח אַבְרָהָם, אני אומר, משל אברם אני, אם גובר נמרוד אני אומר מנמרוד אני. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּל, אֲמַר לֵיהּ (נמרוד): משל מי אתה? אמר לו: משל אברם. נְטָלוּהוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ בָּאֵשׁ וְנֶחְמְרוּ מֵעָיו, וְיָצָא וּמֵת עַל פְּנֵי אָבִיו. הָדָא הִיא דִכְתִיב: "וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו".
חז"ל מלמדים אותנו לקח קריטי בהסתכלות על ההיסטוריה היהודית: אמונה לא יכולה להיקבע רק על פי הצד המנצח. אמונה חייבת להיות בלתי תלויה בדבר, עד מוכנות למסירות נפש. העובדה שאברהם זכה להינצל, אינה הסיבה לאמונה, אלא תוצאה אפשרית אחת, שאינה מובטחת.
(נח תשפ"ג)