מפני חילול השם

לעתים, שכר מעשה טוב – אפילו מדובר במצווה גדולה כישיבת א"י – עלול לצאת בהפסדו

פרשיית הסיום של פרשת נח, המתארת את יציאת תרח ומשפחתו מאור כשדים "ללכת ארצה כנען", נבלעת דרך כלל בהמולת אלה שלפניה. לאחר חטאי הדור ש"השחית דרכו על הארץ", בניית תיבת ההצלה של נח, תיאור המבול ששטף את העולם כולו, ההשמדה והכיליון של כל בעלי החיים, היציאה מן התיבה ונטיעת הכרם, בניית מגדל בבל והפצת כל יושבי תבל על פני כל הארץ, נראית יציאת תרח ומשפחתו מעשה זניח, בשולי ההיסטוריה, כמעט טכני.

גם מצד שיעורה מדובר בפרשה קצרצרה ביותר, בסך הכל שני פסוקים (!): "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן".

אכן, תוכנה ואולי גם קיצורה, שרב בו הסתום על הגלוי, מעלים תמיהות שהפרשנים כבר עמדו עליהן.

האחת נוגעת ליוזם המסע ולסיבת היציאה. לפי המתואר בכתוב, ה"ציוני הראשון" ששם פניו לארץ כנען היה דווקא תרח, עובד האלילים, ולא אבינו אברהם (אפילו נאמר כאבן עזרא שהציווי "לך לך" נאמר לאברהם קודם, לא נזכר בו שם ארץ כנען אלא רק "אל המקום אשר אראך").

מה היה לו לתרח שביקש לעזוב – עם כל בני משפחתו הענפה, נשיהם וילדיהם – את אור כשדים, ראש ממלכות הארץ, בירה שלטונית חשובה, מבחינה פוליטית וכלכלית, ארץ עשירה, ולשים פניו אל עבר ארץ כנען שהייתה, במונחי אותם ימים, מקום מרוחק ומבודד, לא ממש חשוב, כמעט מדבר שממה? האם היה זה העימות שבין אברהם לבין נמרוד מלך הכשדים, או בשל סיבה אחרת?

ואם אמנם דבק בתרח ה"החיידק הציוני", מה טעם 'נשבר' באמצע הדרך וחנה בחרן עד עת פטירתו, כשישים שנה(!) מאוחר יותר?

אברהם – וכמוהו לוט ושרי – מתוארים כאן באופן מִשְנִי וסביל. הם אינם מופיעים כדמות הקובעת ברכה לעצמה אלא טפלים לתרח ("בנו… כלתו"). הם 'נלקחים' מאור כשדים משל היו חפץ המיטלטל ממקום למקום.

רק בראש הפרשה הבאה, משנצטווה אברהם "לך לך מארצך וממולדתך" – והוא כבר בא בימים – מתואר אברהם אבינו כעומד על רגליו-שלו ומתחיל את מסעו לארץ המובטחת.

ברובד המהותי, התחבטו כבר ראשונים בשאלה הכיצד זה נטש אברהם אבינו את אביו בחרן, למשך כשישים שנה קודם פטירתו (ראו רש"י ואור החיים על אתר לגבי מניין השנים המדויק), ועלה לא"י – בהיותו בן 75 שנה – תוך ויתור על קיום "מצוות כיבוד אב" (לפי חז"ל, "קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה" עוד קודם שניתנה. אפילו לא נבין מאמר זה כפשוטו, מעשהו של אברהם שימש בסיס לדברי הפוסקים בשאלה שדנו בשאלה האם ילד רשאי בנסיבות מסוימות לעבור על מצות הוריו).

כדרכו, המדרש מבקש להרחיב את היריעה בתארו את חיבוטי הנפש הפנימיים של אברהם אבינו במעשה זה. המדרש מגלה פנים חדשות בהרהוריו האם לעזוב את אביו הזקן ולעלות לארץ ישראל: "אמר רבי יצחק: אם לעניין החשבון ועד עכשיו, מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים? אלא בתחילה אתה דורש 'הרשעים קרויים מתים בחייהן', לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר: אצא, ויהיו מחללין בי שם שמים, ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו? אמר ליה הקב"ה: לֵךְ! אני פוטרך מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחֵר מכיבוד אב ואם…".

לפי המדרש, אברהם אבינו מופיע לפנינו כאדם החושש מפני "מה יאמרו" (בניגוד לדעה מקובלת, בעולמה של תורה חשוב מאד "מה יאמרו"- גם הגויים גם היהודים, ולא רק "מה יעשו היהודים") וחרד מפני חילול השם שייגרם בדבר, עד שקיבל 'פטור' מן הקב"ה.

מעבר לפן האנושי, חבויה כאן תובנה הלכתית עמוקה. לעתים, שכר מעשה טוב – אפילו מדובר במצווה גדולה כישיבת א"י – עלול לצאת בהפסדו. יתר על כן: כשם שראוי להדר בקיום שאר מצוות, בשמירת שבת וכשרות וכל כיוצא בזה, ראוי להדר ולהחמיר מאד, ובוודאי לא פחות,  באיסור חילול השם.

(נח תשפ"ג)