פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בבואו לתאר מי ראוי להיות דיין בישראל, כותב הרמב"ם (הלכות סנהדרין ב, ז-י): "בית דין של שלושה, אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים. ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב… ובכלל 'אנשי חיל' שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל, כעניין שנאמר 'ויקם משה ויושיען' (שמות ב, יז). ומה משה רבנו 'עניו' (במדבר יב, ג), אף כל דיין צריך להיות עניו".
הבאת הראיה ממשה רבנו מעניינת כשלעצמה, שהרי על דרך הכלל הרמב"ם נמנע מציון מקורותיו, ועל כך אף זכה לביקורת חריפה של מבקריו ומשיגיו. יתר על כן: אם כבר חרג ממנהגו, והביא סמך לדבריו, מה טעם הביא הרמב"ם דווקא פסוק זה מפרשתנו כראיה?
ושמא תאמר שהרמב"ם, כדרכו, מביא ראיה ממשה רבנו, אדון הנביאים, מה טעם להביא ראיה ממעשה זה של משה רבנו, והלא היה יכול להביא ראיה משני מעשים דומים שבהם הציל משה רבנו את אחיו: בפעם הראשונה (שמות ב, יא-יב), הציל איש עברי מיד מכהו ומענהו, "איש מצרי", כמו שנאמר: "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול", מעשה שבוודאי ראוי להערכת יתר (לפחות, בעיני המתבונן בפשט הכתובים על רקע מקומו וזמנו של המעשה), והיות משה רבנו נתון בעקבותיו לסכנת חיים?
בפעם השנייה, למחרת היום, ראה משה "שני אנשים עברים נצים". ואף כאן אין הוא נותר אדיש, נזעק לעזרת העשוק-המוכה, ואמר לו, לאותו רשע: "למה תכה רעך?" (שם, יג), מעשה שבעקבותיו היה נתון משה רבנו לסכנת הלשנה ולסכנת מוות והוכרח לברוח מפני פרעה לארץ מדין (שם, יד-טו).
מה טעם מכל שלושת המעשים, בחר הרמב"ם להביא ראיה דווקא ממעשה הצלתו של משה את בנות יתרו? מעשה שבזמן התרחשותו עדיין לא היה משה – "משה רבנו", מנהיג ומורה דרך, אלא איש מן השורה, ובוודאי שנסיבות המקרה לא נגעו לדיין בבית הדין.
על אחת כמה וכמה, שה"עשוקות" במקרה זה לא היו בנות ברית, אלא בנותיו של יתרן, כהן עבודה זרה!
שמא ביקש הרמב"ם ללמדנו, שאת חובת הלב הטבעית והמוסרית של כל אדם – ומקל וחומר חובה המוטלת על הדיין – להציל עשוק מיד עושקו, ויהא זה כל "עשוק", אפילו מי שאינו יהודי, ואולי דווקא להציל "עשוק" מעין זה שאינו אלא "עשוקה", אישה מושפלת, שמראש מעמדה היה נחות באותן נסיבות, המגורשת בבוז מן הבאר על ידי ה"רועים" אדירי הכוח ורבי האימה?
כדרכם, חז"ל 'משלימים' את מאורעות הכתובים בהדגשת מאבקו של משה רבנו במנהגי הרועים במדיין ועמידתו העיקשת על משמר הצדק ושלטון החוק. וכך למדנו במדרש אבכיר: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" – למלאכים המקיפים אותו שאל אם ראוי להרגן, דכתיב (מל"א כב, כ) "זה בכה וזה בכה".
ובאבות דרבי נתן הוסיפו: מה תלמוד לומר 'כי אין איש'? מלמד שהושיב לו משה סנהדראות של מלאכי השרת, ואמר להם: אהרוג את זה? אמרו לו: הרוג".
משל קראו את פסק הדין בפרשת החייל בחברון, חז"ל נמנעו מלקבל כפשוטה "עשיית דין עצמית" זו, של הריגת אדם בלא משפט. כל שכן שלא יכלו לראות צידוק בעובדה שאיש לא ראה – "וירא כי אין איש". לשיטתם, משה לא פעל מדעת עצמו אלא רק לאחר שהביא את המקרה לפני "בית דין של מעלה", של המלאכים, ולא היה "איש" שלימד על המכה זכות, קיבל מהם משה היתר ומעין "פסק דין" המתיר לו להרוג את האיש. בדומה לכך ביקשו במסכת סנהדרין (נח, ע"ב, וראו רמב"ם מלכים י, ו ונושאי כלים, שם)) למצוא צידוק משפטי ל"עשיית דין עצמית" זו.
יהא אשר יהא, עיון מדוקדק בפרשה מלמד שהמעשה אינה מסתיים בציטוט הפסוק שהביא הרמב"ם, ב"הושעתן" של הבנות מידי הרועים. לאחר מכן מוסיף הכתוב עוד שלוש מלים: "וישק את צאנם" (בלשון זכר!). ובתיאור בנות יתרו עצמן (ב, יט) מוסיפות ומדגישות גם הן: "גם דלה דלה לנו וישק את הצאן".
אילו היה קורה מעשה מעין זה בימינו, אפשר שהיו מבקרים את משה רבנו (ואולי אף מעמידים אותו לדין…) על ש'הטריד' בנות שלא הכיר, ונטפל אליהן.
אכן, הכתוב מלמדנו שמשה רבנו לא הסתפק בנקיטת "פעולת חירום" של הצלה, אלא בדומה ליעקב אבינו (בראשית כט, י) ולרבקה אמנו עשה חסד אמתי עם בנות יתרו והוסיף "דליה אחר דליה", פעם אחר פעם, ואף השקה את צאנן. ובמדרש (ויקרא רבה לג, ח) הוסיפו שלשון כפולה זו, "דלה דלה" מלמדת שדלה לא רק לבנות יתרו אלא אף לרועים האחרים(!) שרבו עמן, והכל "בשביל להטיל שלום" ולמנוע קנאה ותחרות ביניהם.
גם כאן מוסיפים חז"ל רובד נוסף על שנאמר במקרא. וכך שנינו באבות דרבי נתן: "אמר להם [=משה לרועים]: מנהגו של עולם, אנשים ממלאין [=דולים מים מהבאר] ונשים משקות. כאן נשים דולות, ואנשים משקין? עיוות הדין יש כאן!".
קצרו של דבר: הרמב"ם מלמדנו שמעשה משה מחייב כל דיינים שלאחריו: "הצלת עשוק מיד עושקו" – זו כל התורה כולה על רגל אחת. ואידך – פירושא הוא. נצא ונלמד.
(שמות תשעז)
