פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
דמותה של מרים לאור התורה, ועוד יותר לאור הפרשנות של חז"ל, היא של דמות מופת. היא אחות ובת מסורה, דואגת למשפחתה ולעתיד עם ישראל, בעלת אומץ לב נדיר, מנהיגה מרשימה, צדיקה ורגישה.
נפתח בתיאור המקראי, אחר כך נרחיב דרך חז"ל ונחתום במספר מקורות מימי הביניים ומהספרות העברית החדשה.
בתורה מופיעה מרים מספר פעמים. בפעם הראשונה לא בשמה, אלא כאחותו של משה שמשגיחה עליו בשהותו בתיבה ביאור: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לו" (שמות, ב,ד). אחר כך, כשמגיעה בת פרעה שלוקחת את הילד שבהמשך תקרא לו בשם משה, האחות מציעה להביא לה מיניקת עבריה (שם, ז). מהפשט עולה דמותה של מרים כאחות גדולה אחראית שדואגת לאחיה.
בפעם השנייה שמופיעה מרים היא מופיעה בשמה, והפעם לאחר קריעת ים סוף: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות, טו, כ-כא). כאן מופיעה מרים כמנהיגת הנשים שיוצאות אחריה בשירים ובמחולות.
הפעם השלישית שבה אנו נתקלים במרים היא כאשר היא יוצאת יחד עם אהרון (אבל היא הדומיננטית ומופיעה ראשונה) כנגד משה: "וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַֽהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃ וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע ה'" (במדבר, יב, א-ב). מפשט הפסוק לא ברור מה בדיוק הפריע למרים ולאהרון באשתו הכושית של משה ומה פשר דבריהם על כך שה' דיבר גם איתם. מרים נענשת בעונש הצרעת והיא מושמת בהסגר לשבוע. אלא שהתורה מדגישה: "וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵֽאָסֵ֖ף מִרְיָֽם" (שם, פסוק טו). מכאן ניתן לראות את מידת האהבה וההערכה שהעם רכש למרים.
הפעם הרביעית והאחרונה שבה מוזכרת מרים היא בעקבות מותה: "ויָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל ־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם" (במדבר, כ,א). הזכרת מותה וקבורתה מבטאים את חשיבותה ומשקלה לעם ישראל במדבר.
על משקלה של מרים כמנהיגה אנו למדים אף יותר מהנאמר על ידי הנביא מיכה: "עַמִּ֛י מֶֽה־עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי׃ כִּ֤י הֶֽעֱלִתִ֨יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָֽאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת־מֹשֶׁ֖ה אַֽהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם" (מיכה, ו, ג-ד). מדברי הנביא ניתן ללמוד כי עם ישראל הוא כפוי טובה, שכן א-לוהים שלח לעם ישראל שלושה מנהיגים: משה, אהרון ומרים, שעזרו בפדיית עם ישראל ובהנהגתו. אמנם משה ואהרון מופיעים קודם, אבל בכל זאת מרים צמודה להם.
משקלה של מרים עולה לאין ערוך כשאנו פונים לספרות החז"לית. בטור הזה נביא מקור אחד ונמשיך אי"ה בגיליון הבא.
הפן הבולט הראשון העולה מחז"ל באשר למרים הוא זיהויה כאחת המיילדות, שפרה ופועה, בספר שמות, פרק א' נאמר:
"וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה: וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה. ותִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣א-ֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים: וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים: וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ: וַיֵּ֥יטֶב אֱ-לֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד: וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱ-לֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים".
קשה להפריז בחשיבות מעשיהן של המיילדות שפרה ופועה, אשר מרדו במלך מצרים וביצעו מעשה של אי ציות מצפוני תוך כדי סיכון חייהן, ובכך הצילו את חייהם של ילדים רבים ובעצם את עם ישראל. על פי חז"ל, שפרה ופועה הן יוכבד ומרים:
"'ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות' וגו' (שמות א טו) שפרה זו יוכבד פועה זו מרים […] פועה שהיתה פועה ובוכה על אחיה שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו'" (שם /שמות/ ב ד) (ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא עח).
כפי שמציין יורם חזוני, אי הציות של שפרה ופועה הוא אחד הביטויים החזקים במקרא להתנגדות לשלטון עריץ דרך אי ציות. פרעה רצה שלא יהיו בנים עברים והבנות ייטמעו בתוך האוכלוסייה המצרית. אך המיילדות דאגו שיישאר עם ישראל (יורם חזוני, "המקור היהודי למסורת האי-ציות", בתוך: יהושע ויינשטיין (עורך) אי ציות ודמוקרטיה, ירושלים: הוצאת שלם, תשנ"ט, עמ' 27).
(לך לך תשפ"ג)
