אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
כולנו אוהבים את הילדים שלנו, ובכל זאת חלקנו נמצא את זמן האיכות איתם מתיש ומעייף. מאתגר במיוחד הוא זמן הבילוי המשותף בשבת כאשר אין טלוויזיה וכיו"ב, וההורים נדרשים לחשיבה יצירתית במיוחד בכדי להפעיל את הילדים שלא יטפסו על הקירות או יתלשו את השיער אחד לשני.
השבת, במושב נחלים, פגשתי חבר שלי שאמר לי: "מזל שעברנו לשעון חורף. השבתות האלו עם הילדים גמרו אותי, בעיקר הקטן שלי שעדיין לא הולך לסניף".
"תסביר", ביקשתי ממנו.
"תשמע, אני אוהב את הילדים שלי. אין שאלה בכלל. אבל אין לי כמעט זמן לעצמי. שבוע שלם אני עובד ומחכה לשבת הזו אבל כל כך קשה לי למצוא כמה רגעים של שקט. אני כל הזמן צריך להפעיל את הילדים", הוא פירט.
אמרתי לו שהבעיה מתחילה מזה שאנחנו לוקחים את זמן האיכות איתם כמובן מאליו ושלפני שהוא יבין בכלל מי נגד מי הקטן שלו כבר ילך לסניף ומעצמו כבר לא ירצה יותר לבלות איתו ביחד בשבת כי כל החברים מחכים לו. ואז, סיפרתי לו שפעם, בבית ספר 'קדם' בנוקדים ביקש ממני תלמיד שלי בכיתה ג' להודיע לאבא שלו שהוא שכח להביא אוכל לארוחת עשר. לא עזרו כל הפתרונות שהצענו לתלמיד – לארגן לו כריך מלחם שחור שנשאר מאתמול, לבקש מחברים שלו שיחלקו איתו באוכל שלהם – הוא אהב את הסנדוויץ' שלו בצורה מסוימת והוא התעקש להתקשר לאבא שלו שיגיע במיוחד להביא לו אותו.
האמת שדי ריחמתי על האבא, שידעתי שהוא עובד בכפר עציון. מה בדיוק הילד שלו מצפה? שהוא עכשיו יעזוב את העבודה שלו, יעבור לדום וייסע במיוחד לבית הספר בשביל לתת לו סנדוויץ'? אבל הילד בשלו. מתעקש להתקשר.
הוא התקשר, ואז, הוא הגיש לי את הפלאפון ואמר לי: "אבא שלי רוצה לדבר איתך". ואני כבר חיכיתי לתשובה של האבא שיגיד לי משהו בסגנון: "תגידו לי, מה נהיה אתכם? אתם לא יכולים להסתדר לבד? אני צריך לעזוב את העבודה שלי ולהגיע במיוחד? אתם אמיתיים?". אבל נדהמתי כשהאבא אמר לי: "תודה שנתת לו להתקשר, אני מגיע תוך גג עשרים דקות".
כשהאבא הגיע עם שקית שהוא קנה לו במיוחד באינגליש קייק בצומת הגוש לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו: "וואלה, מגיע לך כל הכבוד על איך שזרמת עם הבקשה של הילד שלך ונסעת במיוחד לכאן באמצע העבודה בשביל לתת לו אוכל להפסקת עשר. שאפו!".
והוא ענה לי: "אני יודע שיהיו כאלה שיבקרו אותי ולא יבינו למה אני מפנק אותו כל כך, אבל שתדע שהוא ילד הזקונים שלי, ובעוד שנה אין מצב שהוא ירצה שאני אגיע במיוחד בשביל לתת לו אוכל, ואז יגיע השלב של גיל ההתבגרות שבו הוא יתבייש בי. אז אני אומר שכל עוד הילד שלי רוצה אותי וצריך אותי וזקוק לי… אני לוקח את זה בלי לחשוב בכלל. גם אם זה אומר להגיע במיוחד באמצע יום עבודה מכפר עציון לנוקדים".
לתשומת לב כל ההורים העייפים…
*
ובאותו עניין, ביום חמישי התקשרתי לחבר שלי בשעה שבע בערב. הוא לא היה זמין, כאילו שהמכשיר שלו סגור. בעשר בלילה, כשחזר אליי, שאלתי אותו מה קרה והאם הכול בסדר?
הוא ענה לי: "הכול דבש. פשוט טסתי עם הילד שלי".
"טסת לאן? אז אתה עכשיו בחו"ל?", לא הבנתי.
"אני בארץ. שמתי את המכשיר שלי על מצב טיסה", ענה לי והמשיך: "קיבלתי על עצמי לשים את המכשיר שלי על מצב טיסה בכל יום בין שבע לשמונה בערב. בשעה הזאת אני לא מקבל שיחות וכולי נתון רק לילדים שלי. בלי מסכים. בלי מדיה. רק אני, הם ואשתי".
איזה מלך.
(וירא תשפ"ג)
