את הביטוי 'יעקב אבינו לא מת' שמעתי לא פעם מִשכני, מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל כאשר הספיד את נפטרי היישוב אשר זכו שזרעם יילך בדרכם
הגמרא במסכת תענית [ה:] מספרת על שני תלמידי חכמים ר' נחמן ור' יצחק, שישבו יחד בסעודה ובסיומה דיברו דברי תורה. אמר ר' יצחק בשם ר' יוחנן: "יעקב אבינו לא מת". שאלו ר' נחמן, שלכאורה הבין את הדברים כפשוטם- וכי לחינם ספדו לו הסופדים וסתם חנטו את גופתו ואח"כ קברוהו? ענה לו: "מקרא אני דורש – שנאמר 'וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־ ה' וְאַל־ תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־ זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם' [ירמיהו ל' י']. מקיש הוא לזרעו. מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". כלומר, רבי יצחק מסביר לו כי במונחים "יעקב" ו"ישראל" אין כוונת הפסוק ליעקב עצמו, אלא לעם ישראל.
פרשתנו, כמו פרשת חיי שרה, מתחילה במילה "ויחי". אמנם מסופר בה על פטירת יעקב, אך עוד יותר על חייו ועל צוואתו לבניו. אם יקיימו אותה, יישאר יעקב עצמו בחיים, שכן זרעו ימשיך את דרכו.
זהו גם ההסבר של הרש"ר הירש לצוואתו של יעקב אבינו שלא לקבור אותו במצרים. קבורה, הוא מסביר, היא עניין קבוע וסופי. אין בעיה שיישבו בני ישראל במצרים כארץ מגורים. אבל עליהם לדעת שזהו מצב זמני. את המצב הקבוע, כמו הקבורה, מבקש יעקב לקבוע אך ורק בארץ ישראל.
בדומה לכך, כותב הרב דרוקמן זצ"ל בספרו 'קמעא קמעא' [פרק ה'] כי הקמת מדינת ישראל היא תחיית המתים הלאומית. הרב כותב "בימי הגר"א הייתה בוודאי הרבה תורה בישראל. היו ישיבות, היו תלמידי חכמים ובכל זאת ראה הגר"א את המציאות של הגלות כקבר ובקבר יש ריקבון". כלומר, למרות שווילנא נקראה בימיו "ירושלים דליטא" והייתה תחושה של תחייה רוחנית אדירה, השתוקק הגר"א להגיע למציאות אחרת. מהי אותה מציאות?
הרב דרוקמן מביא את דברי הגר"א ומסביר "ואנחנו מקווים עתה לתחיית המתים… לאיזו תחיית המתים הוא מתכוון? 'התנערי מעפר קומי שבי ירושלים'. הוא איננו מתכוון כאן לתחיית המתים הפרטית, שכולנו מאמינים בה, אלא לתחיית המתים הלאומית: שיבה לא"י, קיבוץ גלויות וגאולה- הן תחיית המתים מבחינה לאומית. זו משמעותה של מדינת ישראל – תחיית המתים הלאומית של עם ישראל בכללותו". יש להבדיל אפוא בין תחיית המתים הפרטית ובין התחייה הלאומית. זכינו, אמר הרב בהזדמנויות שונות, לראות במו עינינו את הנס הגדול של קיבוץ הגלויות. האם יש קֵץ מגולה מזה?
את הביטוי 'יעקב אבינו לא מת' שמעתי לא פעם מִשכני, ענק המידות ורב העלילה, מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל כאשר הספיד את נפטרי היישוב אשר זכו שזרעם יילך בדרכם. מובן שהדברים הללו מתקיימים ברב דרוקמן עצמו. לא רק משפחתו ממשיכה את דרכו, אלא אף אלפי תלמידיו בחמישה מוסדות החינוך, בראשם כיהן באופן ישיר. כך גם תלמידיו בתוקף תפקידו כרב היישוב שלנו – מרכז שפירא.
דוגמה לדרכו הייחודית באה לידי ביטוי בשבת בר- מצווה. הרב הנהיג שחתן הבר מצווה דורש, אחר כך הנער קרא בתורה ולאחר הכנסת הספר לארון הקודש, הרב עצמו דרש. בדרשתו הקפיד הרב לדבר אל הילד עצמו: "אתה אמרת בדרשתך…", אמר, ופניו מופנות אליו אישית לאורך כל הדרשה. הציבור כביכול, רק עֵד לדו-שיח שבין הרב דרוקמן, נשוא הפנים, ובין הנער עצמו על מה שדרש. כמובן, לא שכח הרב להחמיא לו על הקריאה בתורה. בסיום דברי הרב, נקרא הנער לעלות לבמה ולקבל מהרב את מתנת היישוב "שהחל מהערב תהיה שלך", אמר הרב ולחץ בחמימות את ידו.
היחס האישי החם של הרב, עשה רושם עצום על כל הנוכחים. במעשהו זה, כרבים אחרים, למדנו מהרב דרוקמן, שבחינוך, הדוגמה האישית – במקום הראשון.
אפילו ילדי הגן למדו ממנו. זכורה לי שיחה שלו עמהם. הוא פתח בשאלה – "אתם יודעים איזה ספר קוראים גם ילדים וגם מבוגרים?". בנקודה זו לחשה להם הגננת את התשובה והילדים ענו "תורה"! "אתם רואים, לא רק שהמבוגרים גם קוראים אותו", אמר הרב ושלף חומש, "הם אפילו חוזרים עליו כל שנה מחדש". הילדים הקטנים היו מרותקים לדברי הרב ולא הפסיקו אותו אפילו לא לרגע.
במפגש בין יעקב ובין ילדי יוסף ברך אותם יעקב: "הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכׇּל־ רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־ הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ". קיום הברכה הזו קשור בדברי רבי יוחנן "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".
יעקב ספוקויני
