חסד של אמת

אבות ג' א' 

"עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן

אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם

עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא"

(אבות ג', א').

בכל עת שאני נוכחת בלוויה, מילות המשנה המהלכות לצד הנפטר במסע אל בית עולמו, מהדהדות באזני. ואולם רק לאחר פטירת הורי, הלמה בי התובנה באשר לנמענים אליהם המשנה מכוונת. לא לנפטר/ת מופנים הדברים, אלא אלינו, המלווים אותו/ה ועושים עמו/ה חסד אחרון.

עקביא בן מהללאל היה תנא שחי בימי הלל הזקן, בסוף תקופת הזוגות. מצוין כי חלק על חכמי דורו ובפרט על שמעיה ואבטליון וסירב לבקשת ההנהגה לחזור בו מעמדתו ולמנוע מחלוקת מישראל. עקשנותו, מנעה ממנו להתמנות להיות אב בית דין ויש אף הטוענים כי סופו שנוּדה מן הקהל. עיון בשמו של עקביא מעלה ש"עקוֹב", ענינו מפותל, כנזכר בנבואת ישעיהו "והיה העקֹב למישור" (ישעיהו מ') ו"מהללאל", פרושו – משבח את האל. דרך מפותלת ומורכבת עשה עקביא, ברצותו לשבח את בוראו.

שלוש נקודות ציון במסע החיים, ספק משרטט, ספק מטיח בפנינו עקביא: נקודת מוצא, נקודת סיום בלתי נמנעת ומה שביניהן. מוצאינו ואחריתנו הגופנית- רקבון, אך התנהלותנו בזמן השמור לנו וכל עוד נשמה באפינו, היא אשר תישפט בהגיע השעה ובה תלויה גאולתנו.

נדמה כי לא בכדי, תקנו חז"ל לומר את דברי עקביא בטקס ההלוויה. טקס זה, חף על פי רוב, מיריבות ומחלוקת ומספק לנוכחים בו חוויה עוטפת של אחווה אנושית, תיקון לכאב המחלוקת שאפיין את תולדות עקביא. בנוסף, אל מול הנפטר/ת המוטל/ת לפנינו, מקבלים דברי המשנה אודות אחריתנו, ממשות ומשנה תוקף. האזנה לדברי ההספד הנאמרים בדמע ובאהבה והמעידים על החותם שהטביע הנפטר/ת באוהביו ובסביבתו, פותחת בפנינו, הנוכחים, צוהר להתבוננות אישית ודיוק מוסרי וערכי. ברגעים מעין אלה, כאשר הלב מזדכך ועוצמת החיים מתעוררת מחדש, מלווה בנחישות ובתקווה, נעשה בנו חסד של אמת.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(תולדות תשפ"ג)