לנקות את המצפון

התלמידים שלי היו בהלם. זו הייתה הפעם הראשונה שהם ראו שיש ל'קסם' הזה שמנקה להם את הכיתה פנים, גוף וסיפור, ועוד סיפור חיים כל כך מרשים

כשהייתי בכיתה י', היה לנו שיעור גמרא שגרם לנו 'לעוף': שוחחנו והקפנו מכל הכיוונים את המושג 'ייאוש מדעת', ובסיום השיעור הרגשתי שכולנו עלינו קומה. יכלנו לגעת בשמיים. פתאום התנתקנו מכל הסדרות והטלוויזיה והפכנו לבני אדם גדולים יותר. אולי זו הסיבה ששום דבר לא הכין אותי לתגובה של המנקה שניקתה אחרינו את הכיתה, נאנחה ופלטה בתסכול: "חיות!".

הסתכלתי על הכיתה שלנו. היא באמת נראתה מלוכלכת, עם נייר טואלט ושקיות בכל מקום. לא עשינו לה 'דווקא', ובוודאי שלא היינו רעים, אבל למי בכלל יש זמן להתחיל ולאסוף את השקיות שלו כשיש לנו על הראש את הוויות אביי ורבא?

בכל פעם שאני שומע עוד ועוד סיפורים של מנקי כיתות שמתוסכלים מחוויית הניקיון שהתלמידים משאירים להם, אני נזכר במנקה הזו שבמילה אחת הצליחה לתמצת את כל העניין:

אתה יכול עד מחר לדבר על נושאים ברומו של עולם ולהרגיש שאתה מרומם, לדסקס שעות על חזון בית הספר ועוד מילים יפות כמו מעוף ויצירתיות, חדשנות והכלה. אבל בתכלס', אם לא דאגת שהשקית אוכל שלך תושלך לפח, לא רק שלא עשית כלום, אלא שגם יצאת בן אדם קטן.

אז מה עושים? איך אפשר לגרום לתלמידים לנקות יותר ברצינות את הכיתה? לחשוב על הלב והנשמה של המנקה? על האישיות שלו/ה?

הנה רעיון נפלא שקיבלתי ממחנך בשם אביחי לוי:

"נתקלתי בכיתה שלי בתופעה ש'הטריפה' אותנו לגמרי: לתלמידים שלי לא היה אכפת מהניקיון של הכיתה. הם היו מסוגלים לראות כל מיני לכלוכים בכיתה ולהתעלם. לדלג מעל 'טישואים' ושקיות כאילו שהם אוויר.

מהצד, זה נראה לי שהם פשוט לא ראו את הלכלוכים האלו, בגלל שלמחרת הם גם ככה נעלמים כבדרך קסם- אז בשביל מה בכלל לטרוח? היה להם ניתוק מושלם מהידיעה שיש מישהו, בשר ודם, צלם אלוקים, מנקה שיכול להיות גם סבא שלהם או מנקה שיכולה להיות סבתא שלהם, שמנקים את הלכלוכים שלהם. שהגב יכול לכאוב להם בגלל האטימות של התלמיד שהשליך את הטישו הזה לרצפה. רציתי להאמין שהאדישות הזו שלהם לא נובעת מרוע אלא סתם מתוך חוסר ידיעה, אז החלטתי לעשות מעשה: החלטתי להקדיש שני שיעורים לטובת העניין כאשר השיעור הראשון יפגיש את המנקה עם התלמידים ובשיעור השני נדבר על מסקנות בעקבות השיעור הראשון.

בשעה היעודה, התלמידים לא הבינו מי זה הבן אדם הזר הזה שנקלע לכיתה שלנו. הסברתי להם שזה המנקה. למען האמת, גם אני הופתעתי מהחזות שלו. הוא הגיע במדי א' עם חולצה מכובדת ונראה באותו רגע כמו בנקאי או עורך דין. כל כך רחוק מהדימוי שיש למנקה. התלמידים שמעו בן כמה הוא…73 . הוא יכול היה להיות סבא שלהם. ואז, המנקה סיפר לנו שהוא עבד בתור נהג הסעות מעל 40 שנה והסיע בעיקר חיילים, וגם השתתף ברוב מלחמות ישראל. אחרי שיצא לפנסיה הוא חיפש הכנסה נוספת ולא מצא שום דבר בתחום שלו, ואז הגיעה ההצעה לעבודה בניקיון והוא החליט שהוא הולך על זה.

הוא תיאר שהוא היה חובש קרבי בצבא ושירת שנים בחיל האוויר בבסיס רמת דוד. התלמידים שלי הוקסמו מהידע הרב שלו. הוא גם סיפר לנו שהוא עבר בצבא משהו והבנו שהוא סוג של הלום קרב. התלמידים התחילו לשאול אותו על המלחמות שהשתתף בהן, והוא סיפר להם איך היה בלבנון ואיך היחידה שלו נכנסה גם לבתים של כל מיני בכירים בצבא הלבנוני ואיך שהם הקפידו לא לגעת ולא להרוס שום דבר.

כששאלתי אותו אם יש לו איזה בקשה לבקש מהתלמידים שלי, חייך במבוכה ואמר: "הם ילדים מתוקים. רק הייתי שמח אם הייתם מקפידים יותר לזרוק את הלכלוך לפח ולא על הרצפה. יש לי בעיות בגב וזה החלק שהכי קשה לי".

התלמידים שלי היו בהלם. זו הייתה הפעם הראשונה שהם ראו שיש ל'קסם' הזה שמנקה להם את הכיתה פנים, גוף וסיפור, ועוד סיפור חיים כל כך מרשים.

בשעה השנייה של השיעור החלטנו שאנחנו ממנים תורני ניקיון שאחראים בכל יום להשאיר את הכיתה במצב הכי טוב שאפשר בשביל לחסוך כמה שיותר מאמץ וכאב למנקה.

אני ממליץ לכל מחנך ומנהל שיקראו את המכתב שלך לאמץ את המפגש הזה ולתת לתלמידים להבין שדברים לא נופלים מהשמיים, אלא שמאחורי כל טישו ושקית שמוכנסים לאשפה מסתתרת נשמה עם סיפור חיים".

(תולדות תשפ"ג)