הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)חותמו של הקב"ה אמת. בשל כך אנו נוהגים לסמוך את ברכת 'אמת ואמונה' או 'אמת ויציב' אל המלים האחרונות של קריאת שמע, בשל כך אנו שרים 'תורת אמת נתן לנו', ובשל כך אנו מכנים את הנביאים 'נביאי האמת'. שלא במקרה, אמת היא גם סופי התיבות של האותיות הראשונות שבמקרא 'בראשית ברא א-להים'.
אבל מהי האמת, והאם תמיד נכון לומר אותה? לימוד מאלף בעניין ניתן למצוא במחלוקת ידועה וחשובה ממסכת כתובות (טז, ע"ב – יז, ע"א):
"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה.
אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה: 'מדבר שקר תרחק'! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות."
בעיני בית שמאי, דברי התורה 'מדבר שקר תרחק' הם הלכה פסוקה המחייבת כל אדם בכל מקום, ומשום כך אין עצה אלא לומר את האמת גם כשהיא לא נעימה לשומע. במקרה שלנו, לא ניתן יהיה לומר לכלה חיגרת או סומא 'נאה וחסודה' אלא יהיה צריך לומר משהו אחר (יש אומרים שיגידו לה 'כלה כמות שהיא', יש אומרים שישתקו ויש אומרים לציין בה מעלה אחרת).
אך בית הלל אומרים שגם לכלה בעלת פגמים יש לומר 'כלה נאה וחסודה'. הדבר המרתק כאן הוא הנימוק שהם מספקים לדבריהם. בית הלל לא מוכיחים את דבריהם באמצעות פלפול הלכתי כזה או אחר וגם לא מביאים מקור נגדי למקור שבו השתמשו בית שמאי. ההוכחה שלהם לקוחה ממקום אחר. הם שואלים את בית שמאי מה דינו של מי שקונה דבר בשוק ובעיני חברו אין הוא נאה – האם יגנה זאת בעיניו או ישבח אותו? לדבריהם, ודאי שעל האדם לשבח זאת בעיניו, ומכאן הם מסיקים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
מה פשר מענה זה של בית הלל לבית שמאי? הרי התורה קבעה שיש להתרחק מן השקר. ואם כן, מדוע לא עונים להם בית הלל במטבע הלכתי? וכי למדים הלכה מן השוק?
כנראה, לדעת בית הלל איסור השקר איננו איסור הלכתי יבש, מעין חוק חקוק שמנותק מן החיים ומכתיב להם כיצד להיראות. לדעתם איסור השקר מחובר למציאות החיים ומקושר לדרכי ההתנהגות המקובלים בעולם. הדרך להבין את האיסור הזה עוברת בשוק, אצל ההתנהגות הנורמטיבית של בני האדם. מבחינה זו איסור השקר נושא יותר אופי מוסרי, כפי שהגדרנו ברשימות האחרונות. עובדה זו איננה מפחיתה ממעמדו של האיסור וגם לא אומרת שאין רצון התורה שאדם ידבר אמת. היא רק אומרת שכדי להבין אותו, ולדעת כיצד לממש אותו במציאות, צריכים להיות רגישים לדרכי השוק, לנורמות המקובלות ולנסיבות המשתנות.
מכאן יתבאר אותו מדרש חכמים המספר שכשא-לוהים ברא את העולם הוא השליך את האמת ארצה (בראשית רבה ח, ה). אין הכוונה שא-לוהים זנח את מידת האמת וברא את העולם על יסוד השקר. המדרש מלמד אותנו רק מהי האמת והיכן עלינו לחפש אותה. אמת לא נוחתת מלמעלה אלא צומחת מן הארץ. היא לא דרישה קטגורית מוחלטת, שמחייבת את האדם בכל מצב, אלא היא דבר הכרוך ביחסים הבריאים שבין בני האדם ובנורמות החברתיות הישרות. שם, בשוק, היא קיימת. רק מי שמכיר בכך יכול להשיג אותה. וזהו האופן היחיד שבו העולם יכול להתקיים. (וישלח תשפ)
