הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"וגילו ברעדה" – במילים אלה עיצבה ההלכה את התחושה הכפולה בראש השנה: מחד גיסא מדובר ביום שמחה על מלכות ד', ובאותה נשימה ממש אנו מטמיעים את ההכרה שביום הופעת ד' מתרחש גם דין, המבחין בין עובד א-לוהים לאשר לא עבדו, ושני הדברים האלה מחוברים יחדיו. ואף על פי כן, אנו אוחזים בזה, וגם מזה אין אנו מניחים את ידינו, ומסוגלים להתברך משתי התנועות – של שמחה ושל רעדה – גם יחד, על אף הסתירה שביניהם.
ואולי זה מהווה מורה דרך גם לשאלת הקנאות. הקנאות היא תנועה נפשית שיש בה עוצמה אדירה. היא מתבטאת במסירות, בנאמנות, בבחינת ההתרחשויות לאור העיקרון שאליו קנאים, בנכונות לדבוק בעיקרון זה, בלהט וברצינות. אדם הקנאי למוסר ולצדק מתמסר לו, נאמן לו, בוחן כל עניין שהוא שותף בו לאור עקרונות אלה, נכון לדבוק בו גם כשהוא פועל נגדו; אדם שהוא קנאי לריבונו של עולם מדקדק בהלכה, נאמן לה, משקיע את עולמו הפנימי במימושה, ומסתער על המציאות באופן מתמיד כדי לקרב אותה לחזון שלאורו היא אמורה להופיע.
ובד בבד, הקנאות נושאת בחובה מארה גדולה. היא מטפחת כוחות רוע שנמצאים בתוך האדם; היא מסמאת את עיניו מלראות שמול העיקרון שהוא מאמין בו – נמצא עיקרון אחר מנוגד לו, שאף הוא חיוני ואף הוא אמת, וקנאותו מסמאת את עיניו מלראותו; הקנאי מנתב את עצמו לחיים שיש בהם הרבה ריב ומדון, כפייה ולחץ; אמונתו הבלתי מתפשרת של הקנאי מצרפת אותו לרשימה הארוכה של גדולי המהפכנים, שרק ביקשו להביא טוב מוחלט לעולם לאור תפישת עולמם, ומילאו אותו בנהרות דם; ובעיקר – לא אחת הוא מגלה שדווקא קנאותו יצרה תופעת בומרנג, והוליכה לכיוון מנוגד לחלוטין למה שביקש לעשות.
האם יש דרך להתברך מהקנאות, ולרכך את צלליה ? האם יש דרך לצאת מהבינוניות ובד בבד להיוותר מאיר פנים ובעל לב פתוח לרווחה ? בשאלה זו התמודדו רבים, בעיקר בעולם ה'מזרוחניקי' בו אנו חיים, ותשובתם בדרך כלל הייתה שאכן עומדות בפני האדם שתי דרכים. ראשונה בהן היא לחיות באופן מתמיד בפחד מפני הקנאות ותוצאותיה, ולהישאר בצד האפרורי של החיים, שגם בו יש דברים מיוחדים וטובים. האפשרות השנייה היא לטפח תפישת עולם של קנאות, אך לצדדים רבים ומנוגדים. להיות להוט גם לשמירת ההלכה ונאמנות לה וגם להתהלכות בדעת מעורבת עם הבריות; לקנא לכבודה של ארץ ישראל, ובד בבד לתורת ישראל, ובד בבד לעם ישראל, ולחיות את הסערה גם באותם מצבים שהמימוש המעשי של שלושתם מרכך את אפשרות ההופעה המלאה של כל אחד מהם; לדבוק בתלמוד תורה, בתחושת נפש שאם לא היה דבר אחר נוסף שאנו מחויבים לעשות בעולם היינו מוצאים את עצמנו רק בו, ובד בבד לחיות חיי שליחות בעולם הממשי – הביטחוני, התרבותי, המדעי, האנושי – מתוך התמסרות לתחומים בהם אנו עוסקים, ועוד ועוד.
ניתן להתמסר לקנאות – ולטבוע בסכנותיה; ניתן להתמסר לבינוניות – ולשחות בביצתה; ואפשר להתעצם ולהתמסר ולדבוק בדרכים הרבה, מנוגדות וסותרות, מרככות ומעצימות, ואולי בכך לרפא הן את קוצי ההרס הקיצוני והן את רפיסות העולם הבינוני.
(משפטים תשעז)
