חיים בסרט

חוכמה רוחנית עתיקה שמקורה במקסיקו, ושֵם המחזיקים בה "הטולקטים", עוסקת בשחרור האדם מכבלי מחשבה ובמימוש שליחותו בעולם. דון מיגל רואיס ובנו דון חוזה מביאים בספר "ההסכמה החמישית", תובנות מעניינות, העשויות לסייע לנו בימי שגרה ובפרט במשבר.

השפה האנושית מחייבת שימוש בסמלים וקבלה של ערכים וכללים חברתיים. באמצעות השפה ותהליכי חיברות (סוציאליזציה – למידה חברתית), אנו לומדים מה אסור ומה מותר, מה רצוי ומקובל ומה לא, ואף מקבלים עמדות אחרים על העולם ובנוגע אלינו. כך אנו מגבשים לעצמנו זהות ותפיסת עולם המבוססת במידה רבה על ערכי החברה ומושגיה, ועל  ידיעותינו, אמונותינו, פחדינו ומשאלותינו.

בספר מתואר מצב בו אדם נכנס לאולם קולנוע וצופה בסרט, בו הוא מזהה את עצמו כשחקן הראשי וסביבו כל משפחתו. לאחר מכן, הוא עובר לאולם אחר, ושוב צופה בסרט על אודות משפחתו. אך הפעם הוא שחקן משנה בלבד, ודמותו המגולמת בסרט אינה מחמיאה לו במיוחד ומאירה, לעומתו, באור חיובי ובוהק את השחקן/ית הראשי/ת. באולם השלישי, הוא רואה את הסיפור מנקודת מבטו של בן משפחה אחר. גם כאן הוא מזהה את דמותו, אך שוב, היא אינה הולמת את האופן בו הוא תופש את עצמו. בסופו של התהליך – מבין הצופה וגם אנו, כי כל אחד ואחת מאיתנו ממקד את מבטו בסרט/בסיפור הפרטי שלו.

הבנה זו מביאה עימה שיעורים חשובים: תפיסתנו את העולם ואת עצמנו היא ייחודית, ונכון יהיה שלא להניח הנחות על הבנה מוחלטת מצידנו, של הזולת-האחר. כמו כן, ראוי להתייחס לביקורת הזולת המופנית אלינו כנובעת מתוך עולמו, ואינה משקפת בהכרח את המציאות אותה אנו חווים.

כאסטרטגיית התמודדות עם המצב המתואר, כותבי הספר ממליצים לכבד, להקשיב ולהטיל ספק בדברי אחרים. אנשים יספרו לכם את הסיפור האישי שלהם מנקודת מבטם. "אל לכם לשפוט אותם ולהכריע אם דבריהם נכונים או לא. אל תשפטו. במקום זאת, הפגינו כבוד. אתם מקשיבים לדרך בה אנשים מבטאים את הסמלים שלהם… האמת היחידה מבחינתכם היא האמת שאתם חווים בעולמכם הפנימי… לא מוטלת עליכם החובה להוכיח שום דבר לאף אחד. לא מדובר כאן במי שצודק ובמי שטועה. אתם מכבדים את דבריו של האחר משום שאלו הם דבריו… אתם יכולים להגיב או לא להגיב. אתם יכולים להסכים עם דבריהם או שלא להסכים, בהתאם למה שאתם בוחרים."

ההמלצה להטיל ספק מדרבנת אותנו לבחון גם את הנחות היסוד שלנו בנוגע למציאות. ואת פעולותינו. האם מה שאנו מאמינים לגבי עצמנו מבוסס על ידיעותינו והתנסויותינו? מוכר לנו ומרגיש נכון? האם תפיסתנו העצמית מגבילה אותנו, חוסמת ומשתיקה אותנו או אולי דווקא מאפשרת לנו לפעול ולתרום לשגשוג העולם? האם אנו חיים חיים המבטאים את כישורינו, יכולותינו, תשוקותינו או שאנו חיים את התסריט שכתבו לנו אחרים?

בתרגיל בו אני מבקשת מסטודנטים להשלים עשר שורות הפותחות במילה "אני…", אני מוצאת שרובם מתקשים לומר על עצמם יותר מחמישה דברים. פוחדים להתחייב, להגזים, לשתף בנטיות או תכונות ייחודיות, לחשוף עצמם מול אחרים. חווים את עצמם כנשפטים על ידי עין חיצונית וחמורת סבר, בדרך כלל.

בימים אלו נחוץ לנו יותר מתמיד המבט, הידיעה הפנימית לגבי מי שאנחנו, לגבי מה שמתאים לנו לראות, לשמוע, לחוות, להיות, ומה שלא. גם הטלת ספק נחוצה לנו. בפרשנויות של האירועים, באמירות נחרצות בעניין זה או אחר, בביקורת גורפת על קבוצות שונות בחברה וגם כלפי עצמנו. "שִמרו על טוהר המילים" ו"עשו ככל יכולתכם" – אלו המלצות נוספות המופיעות בספר.

ראיית העולם כמרחב המכיל אנשים שונים ותפיסות שונות, אינה מבטלת את מי שאנחנו, אלא מגבירה בנו את המודעות ואת האחריות לפתח קשב וכבוד זה כלפי זה. להיות נוכחים במציאות ולשקוד על כתיבת תסריט אותנטי המבטא מימוש של מי שאנו. בידינו לקבוע אם חיינו הפרטיים והמצב כעת, מספרים סיפור של כשל, חורבן וייאוש ושל מלחמת הישרדות או שמציאות חיינו היא של התגברות ותקווה, ביטוי של נס וניצחון ופרק חדש שיתווסף לשירת "מעוז צור" של חנוכה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com