מרדכי גרנביץבדור בו כל האופציות פתוחות, ומדברים על אחוזי נשירה עצומים, דומה כי סוגיית החינוך מעסיקה יותר מתמיד, ומאתגרת אותנו בכל פעם מחדש:
התסכול הכי מטורף של ילד הוא כשהציפיות ממנו לא מציאותיות. הוא מנסה לרצות את אבא ואמא ואת המורה והדודה, אבל אם זה לא עובד כי זה גדול עליו, הוא ממש נשבר.
במערכת של חיים רוחניים, או דתיים, יש איזו 'בעיה מובנית'. הציפיות הן הכי גבוהות בעולם. להידבק בה', לחיות בגבולות, לדקדק, גם ה"סור מרע" וגם ה"עשה טוב" הוא מאד תובעני. אפשר לדבר כל היום על זה שהתורה לוקחת את האדם לדרך האמצע וכו' כמובא בספרים, אבל בתכלס' – מה התחושה? ומה עם ילד שגדל על דמויות מופת, על התמדה בתורה, על צדיקות מופלאה, על חסד קיצוני?
מה שעלול להתפתח זו תחושה כמעט תמידית של כישלון והחמצה. הרגשה קבועה של 'לא יוצלח'. אלו לא ספקולציות, אלו תחושות שנערים רבים מדווחים עליהן וממלאים את מדורי השאלות ושו"תי הס.מ.ס…
ואנחנו – אנחנו לא מרגישים כך לפעמים?
מה נעשה? נוותר על סיפורים, על דמויות הוד, על שאיפות ועל עולם שיש בו טפח מעל טכנוקרטיה קרירה? נעודד בינוניות ונחנך למינימליזם כדי לצאת ידי חובה? ומה ימלא את הנפש הכוספת לגדולות? הרי האדם רוצה קצת דרייב בחייו. הוא אינו יכול לוותר על תשוקה.
דומני כי חלק מהעניין הוא להבין כי בחיי הרוח יש חיסרון מובנה, פער שהוא *לכתחילה* חלק מהסיפור, ובפער הזה בדיוק החיים הדתיים מתרחשים.
הצביון הדתי עמל רבות על טיפוח עולם אידאלי, קדוש, בו השאיפות הגדולות לעתים נתפסות כמציאות הנוכחית העכשווית. הנראות הציבורית מוקפדת, ופעמים רבות משהו שיגידו לך בחדרי חדרים לא יעזו להגיד בפרהסיה כי 'ברבים' צריך שיהיה מושלם וטהור. זה נוגע בנימים הדקים ביותר של החינוך, אבל יש בזה גם תעתוע, מצג שווא. ופה נשאלת השאלה – האם לא נכון יותר לתת מקום של כבוד לקושי, לפער הבלתי מושג? לא כ'משפיעים' ה'מבינים למצוקות הנער' ומוכנים 'להכיל' אותו. אלא מתוך הבנה ששם – בחיסרון הזה – באמת מתרחשים החיים וחיבוטי הנפש. זהו לא 'פצע' שצריך להעלים. בדיוק הפוך, שם הכל קורה: תפילה, זעקה, תשובה, געגוע. זהו סוג של שינוי עמדה: מעתה עבודת ה' אינה מקום למושלמים אלא למבקשים. כוספים עד אין סוף, אבל מקבלים את מקומנו כבני אנוש המתמודדים עם החיים עצמם.
'כנות' היא מצרך נחוץ. כנות במובן העמוק שלה.
גם לאבא מותר להתחבט, ולא לדעת הכל. שיקולים כמו "ששש, לא ליד הילדים", נהיו פחות רלוונטיים בעולם בו כבר אין גבול בין האישי לציבורי, חומות של שתיקה קורסות, ואור השמש זורח על הפינות החשוכות… והילד שלנו, וגם זה הקטן – שבתוכנו, מבקש מקום להיות הוא, ולא כ'דפוק', אלא כאהוב ומכובד, בגעגועיו ובכישלונותיו. (וישלח תשפ)
