הפחדים של יעקב

הפחד של יעקב זועק אלינו וזועק לשמים כשהוא צועד עם כל נשותיו וילדיו הישר לקראת עשיו שהולך לקראתו וארבע מאות איש עמו. התורה מפרטת ומדגישה את תחושת הפחד שלו: "ויירא יעקב מאוד" (לב, ז), ואת השתקפות הפחד בתפילתו: "הצילני נא…כי ירא אנוכי אותו" (יא). פחדי יעקב העלו תהיה כבר אצל חז"ל שאמרו: "אדם שהקב"ה הבטיחו – היה ירא ומפחד? אלא אמר אוי לי שמא יגרום החטא" (מכילתא).

אולם נראה שמעבר לחשבון המצוות והעבירות, הפחד היה תכונה שאפיינה את יעקב. הבוחן היטב את קורותיו יראה שמוטיב הפחד מלווה אותו כל חייו. כבר בפרשת לקיחת הברכות מיצחק, יעקב מפחד וחושש: "אולי ימושני אבי… והבאתי עלי קללה". בצאתו לחרן אפוף יעקב פחדים, וכשהוא נעור מהבטחות ה' בחלום הסולם הוא בתחושת יראה: "וייקץ יעקב משנתו…ויירא" (כח, טז-יז). לפני חזרתו מחרן הוא מפחד מלבן, ולכן נאלץ לצאת בבריחה (לא, כ-כא), וכשלבן דולק ומשיג אותו הוא מסביר: "כי יראתי" (שם, לא). נראה שמוטיב הפחד הוא שעומד בבסיס ההגדרה המיוחדת שהוא מגדיר את ה': "פחד יצחק היה לי", ושוב: "וישבע יעקב בפחד אביו".

ניתן היה לחשוב שהסיום המוצלח של פגישת יעקב עם אחיו שהתנכל להורגו ינסוך בו ביטחון ויפיג את פחדיו, ולא היא. כבר בפרשתנו חוזר ונעור פחד יעקב במלוא עוצמתו, כאשר לאחר מעשה דינה, הוא חושש לענות דבר לחמור אבי שכם ולדרוש ממנו במפגיע שישחרר את בתו הכלואה בביתו (לד, ה). הפחד נהיה מוחשי ומפורש עוד יותר לאחר מעשה שכם, כשיעקב מפחד מפני תגובת התושבים המקומיים, כדבריו: "פן נאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי" (שם ל).

הפחד של יעקב משתקף גם בהימנעותו מלומר לבניו את אשר על ליבו. הוא לא מעז לומר לשמעון ולוי את הביקורת העקרונית שלו על הריגת אנשי שכם, והיא תיאמר רק כשיברך את בניו על ערש דווי. גם כשראובן הולך "וישכב את בלהה פילגש אביו", הוא נמנע מלהוכיחו עד הגיעו לימיו האחרונים. הימנעות מפתיעה דומה מתגלה כשמתפתחת שנאה בין רוב בניו לבין יוסף בן זקוניו. יעקב פסיבי, לא מתערב ולא נוזף בבנים, ורק גוער ביוסף בקול ענות חלושה על שתיאר כיצד הוריו עתידים להשתחוות לו.

בהמשך דרכו מפחד יעקב לשלוח את בנימין למצרים (מב, ד) ואף מפחד בעצמו לרדת מצרימה, למרות הידיעה שבנו האהוב, יוסף, חי במצרים, הפך משנה למלך, ומציע לכלכל את יעקב וכל ביתו בשנות הרעב הכבד. יעקב המפחד נזקק להתגלות מיוחדת בה ייאמר לו: "אל תירא מרדה מצריימה" (מו, ג).

ככלל, בעוד שאברהם ויצחק זכו להתגלויות שעסקו בהבטחת הפריון ובהבטחת הארץ, ההתגלויות ליעקב, עיקרן ורובן לא באו אלא להשקיט את פחדיו. ההתגלות המרכזית שנועדה לנסוך ביטחון ביעקב היא זו של הדמות המסתורית בה הוא נאבק במעבר יבק עד עלות השחר. ייתכן שהיה זה שרו של עשיו (ב"ר עז, ג), וייתכן שהיה זה שרו של ישראל (פרד"א). כך או אחרת מאבק פלאי זה שיעקב יוצא ממנו כשידו על העליונה אמור היה להעצים את יעקב אבינו, ולהפוך אותו מיעקב, שנאלץ להתמודד עם יריבים באמצעי עקיבה ועורמה, לישראל: "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".

אולם בעוד שאברהם ושרה עם שינוי שמם השתנתה אישיותם, ולכן השתקע שמם הישן, אצל יעקב שמו נותר על כנו והשם ישראל רק הצטרף. וכל כך למה? התשובה לענ"ד היא שאצל יעקב לא חל מהפך באישיותו, אלא נוצרו שניות ומורכבות. הוא ימשיך להיות יעקב הטעון בחששות ופחדים, אך בנוסף ייקרא גם בשם "ישראל" כעשרים פעמים, וזאת בדרך כלל במקרים בהם הוא פועל בביטחון ובעצמאות. כמחצית מהמקרים בהם יעקב נקרא ישראל הם בסוף ימיו במצרים, כשהוא מוקף בבני משפחתו, בני ישראל.

מעשי האב ותכונותיו הם סימן לבניו. אף הם יחושו לעתים חששות כבדים מול יריבים ומתנכלים, והפחד עשוי להגן עליהם מזחיחות הדעת, מביטחון עצמי מופרז ומסיבוכים. אולם כשהם יהיו בתלכיד ציבורי עצמאי שמצוין בשם ישראל, השם הלאומי, הם יוכלו לזקוף קומה, ולהרפות מהחרדה. וידעו שגם במאבקים קשים ידם תהיה לבסוף על העליונה.

(וישלח תשפ"ג)