מוצ"ש בקבר רחל

אפשר לשמוע אשה נאנחת מעומק הלב, גבר צועק בקול גדול, בהרגשה שכל מה שהם באו לעשות כאן הוא לשים את הראש על אמא ולספר לה מה כואב

לטור הזה קוראים 'על הדרך'. אין יותר 'על הדרך' מרחל אימנו. לכבוד פטירתה בפרשת השבוע האחרונה לקחנו במוצאי שבת את הילדים לקבר רחל. מוצאי השבתות ארוכים וחוץ מלצפות במונדיאל מה יותר נחמד מאשר לנסוע להתפלל אצל הצדיק הקרוב למקום מגוריך ואז לקפוץ לגלידה?

כשגרנו בצפת הצדיק הקרוב היה רבי שמעון. רבי שמעון כרוך במגורים באזור צפת בצורה הדוקה. כל חזרה הביתה מהעבודה יכולה לכלול עצירה אצל רבי שמעון, אפשר להתפלל שם ערבית, אפשר לאכול איזה סנדוויץ' קטן, לפגוש חברים, לתת צדקה, להרגיש קצת נזקק בעצמך, לנשום את הנוף הקריר תמיד מגובה ההר הצופה לכיוון הכנרת. כל מה שבן אדם צריך בשביל לאתחל את עצמו מחדש.

אצל רחל אימנו זה קצת אחרת. הנוף של שדות בית לחם חסום על ידי חומות הבטון העצומות, מגדלי שמירה ושערים כפולים וחשמליים. בדרך המפותלת בתוך מסדרון הבטון אתה מרגיש שאתה נכנס אל הכלא השמור בעולם. זה נראה לי הפוך כל כך מהדמות של רחל; צעירה, רכה וותרנית. אני חושבת על זה לפעמים, אולי היא לא היתה ותרנית באופי, מסיפור גניבת התרפים לאביה לא עולה דמותה בהכרח כוותרנית, אולי רק הפעם היא מסרה את הסימנים ללאה, הבינה את גודל השעה, את גודל הבושה שעומדת אחותה לחוות והתעלתה על האופי שלה.

לילדים אני מספרת בדרך שפעם, מזמן מזמן, קבר רחל היה נראה אחרת לחלוטין, חמוד כזה, מבנה אבן קטן עם כיפה ועץ גדול לסימן היכר. הם מכירים את הציור שתלוי אצל סבא וסבתא בסלון, שם הוסיף הצייר חמור, מן הסתם תמיד היה שם גם חמור.

אחרי החומות והחניה שמזכירה כניסה לקניון, האור של רחל אימנו מתחיל לזרוח, כולם באו להתנחם אצל מי שמאנה להינחם. בתוך מתחם הקבר אנשים ונשים נאנחים את כאבם. מכל האימהות דווקא ברחל דבק ביותר הכינוי: 'אימנו', למרות שהיא היתה אמא לבניה יוסף ובנימין מעט מאד שנים, לבנימין אולי דקות ספורות. היא לא הספיקה להשתמש הרבה בכישורי האימהות ולא נקראת 'אימנו' ע"ש בניה הישירים. הכינוי 'אימנו' דבק בה בגללנו, אנחנו, בני בניה. רחל נתפסת כשותפה לתהליך הגאולה ובמידה מסוימת למחוללת אותו. כשבניה ילכו לגלות, יצעדו בוכים בדרך יהודה, תבכה גם רחל בכי רם ובלתי פוסק "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים.. רחל מבכה על בניה..". לבכי הזה עונה ה': "מנעי קולך מבכי.. כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים". ברגע שמדגיש ירמיהו הנביא את ישראל כבני רחל, היא מיוחסת להיות אימנו.

את הדי הבכי שלה, של ההולכים לגלות, ושל דורות שבאו להישען על מאמע רחל, אפשר לשמוע מהדהדים מהקירות. במיוחד מהקיר הדרומי שאוצר בתוכו זעקת אין קץ שלא תפסיק להישמע לעולם העולה מתוך הפרוכת שעשויה משמלת הכלולות של כלת הנצח הטהורה נאוה אפלבאום הי"ד.

אין מקום דומה בו אפשר לשמוע אשה נאנחת מעומק הלב, גבר צועק בקול גדול, בהרגשה שכל מה שהם באו לעשות כאן הוא לשים את הראש על אמא ולספר לה מה כואב ולבקש שכשם שנאמר לה "מנעי קולך מבכי" כך גם הדמעות של מי שבוכה אצלה ימחו מעל פניו.

(וישב תשפ"ג)