מי שמאמין – מפחד

אילו היה, חס וחלילה, נקלע יעקב אבינו לאחד האולפנים מרובי המלל ומרבי הלעג והלהג בני ימינו, יש להניח שהיה יוצא משם בבושת פנים. "תבוסתן ומוג לב", היה מטיח בו אחד המנחים; "יפה נפש" היה מוסיף חברו.

ואכן, למראית עין מצטייר יעקב אבינו כדמות עדינה, "איש תם יושב אוהלים", החושש מפני כל עימות עם אויביו, ורדוף תהיות מוסריות השמורות בימינו רק ל'סמולנים' "יפי נפש".

האמנם מי שיצא מאוהלו לשדה החיים, ונאבק בהצלחה מרובה עם לבן הארמי, רב אלוף ברמייה, צריך לחשוש מהעימות עם עשיו אחיו? האם מי שהובטח לו מפי הגבורה "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך… והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך", צריך לפחד מהמפגש עם מחנה האויב?

הפרשה שלפנינו חושפת את חששותיו ולבטיו של יעקב במלוא עוזם. מעבר ללשון המתחנפת ולסגנון המתרפס (שזכו לביקורתם של חלק מהחכמים) "כה תאמרו לאדוני לעשיו, כה אמר עבדך יעקב", יעקב מפחד. מפחד מאד.

"ויירא יעקב מאד". לא סתם חשש, אלא "מאד". וכך גם בהמשך: "ויצר לו", שכמאמר חז"ל (ורש"י מביאו על אתר), היה זה חשש כפול: "ויירא" – שמא ייהָרֵג, "ויֵצֶר לו" – אם יהרוג הוא את האחרים.

וכאילו לא די בכך, ממשיך הכתוב במה שנחזה להיות קריאת ייאוש: "הצילני נא… כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים"?

הכיצד זה מי שמאמין – מפחד וירֵא "מאד", פעם אחר פעם?

פרשנים שונים ביקשו לתת פשר לחשש זה. חלקם דרשו אותו לגנאי, אך רבים אחרים דרשוהו לשבח. חששו של יעקב לא היה מתוצאות העימות. כמי שהבטחת הקב"ה ליוותה אותו, ידע יעקב כל העת כי בסופו של יום מזימת עשיו לא תצלח וידו תהא על העליונה. חששו של יעקב נבע מן המחירים שיגבה העימות הזה, בקורבנות נפש ובקורבנות מוסריים.

אין מלחמה, גם המוצלחת ביותר, שאין בה קורבנות. גם ניצחון גדול אינו יכול לטשטש את צלקת התמיד שבאובדן אדם שהקריב חייו למענו. גם הישג צבאי כביר, אינו יכול למחות את הכאב והסבל של פצועי המלחמה, בגופם ובנפשם, אנשים שהפוסט טראומה מלווה אותם – ופעמים הרבה גם את בני משפחתם – עד אחרון  ימיהם.

גם המחיר המוסרי עלול להיות גבוה. "ויצר לו – שמא יהרוג הוא את האחרים". גם המוצדקת שבמלחמות עשויה לפגוע במוסריותו של אדם, באנושיותו וברגישותו לחיי אנוש. את האויב צריך לכלות ולהשמיד, להילחם בו בכלל הכוח, ועם זאת לזכור תמיד שהאדם – לחיים ניתן, ולא למוות.

מאבק מזוין, התפארות וגאווה ב"כוחי ועוצם ידי" צבאי, אחיזה בכלי נשק ואמצעי הרג המוניים עלולים בנקל להקהות את החושים, לטשטש ולמחות את הרגישות האנושית לחיי אדם.

"עכשיו שכולם יודעים מה עשו לנו, מותר לנו לעשות הכול ולאיש אין זכות לבקר אותנו", אמרה גולדה מאיר לאחר משפט אייכמן. ולימים הוסיפה: "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל".

במונחי היום, היא בוודאי לא הייתה אישה עדינה או תבוסתנית. אך בה בעת אמרה בהזדמנות אחרת: "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. איננו מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם. יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו". ניתן לחלוק על הדברים (שמקבלים משמעות מצמררת במיוחד לאחר לקחי מלחמת יום הכיפורים, שגולדה מאיר, בהיותה ראש הממשלה, נושאת באחריות רבה למחדליה), אבל לא ניתן להתעלם מהם.

"אם 'להקת העידוד' של יעקב אבינו כללה מלאכי אלוקים, העולים ויורדים בסולם", שואל הרי"ד סולוביצ'יק, "מה מקום היה לו לפחד?. והלוא בספר מלכים למדנו ש'מלאך' אחד עשוי להשמיד 180,000 מחיילי סנחריב, ואם כך הוא, מהם 400 חיילי עשיו מול 'מלאכיו' של יעקב?".

"אכן", משיב הרב, "אין לסמוך על הנס. המלאכים לא יועילו אם יעקב לא יעשה את המוטל עליו. כבנו של יצחק וכנכדו של אברהם אבינו, יעקב לא היה יכול להיוותר שווה נפש לנוכח העימות שניצב לפתחו. גם אצל אבותיו היו המלאכים אורחים של קבע (ראו רש"י לבראשית יט, א), ועדיין גם הם נטלו חלק פעיל במלחמות נגד העוול, הרוע והרשע.

אך יותר מכך: "ויצר לו" – יעקב לא חשש רק "שמא יֵהָרג", אלא גם "שמא יהרוג הוא את האחרים", שמא יהפוך בעקבות העימות ל"עשיו", וכמו אויבו יוותר אדיש, שווה נפש וקהה חושים, לנוכח מראות ההרג וההרס של זוועות העימות ופצעי המלחמה.

שמא במקום "קולו של יעקב", שצריך להדהד בעולם את רעיון כבוד האדם, החיים והשלום, יתמקד כל עולמו ב"והידיים ידי עשיו", זרועות של דם ואש, שנאה והרג.

כך, בימים ההם. וכך, בזמן הזה. אל לנו לפחד מפני העימות שנכפה עלינו עם אויבינו, אך בה עלינו להמשיך ולירא ממנו. שמא ניהרג ושמא נהרוג אחרים.

(וישלח תשפ"ג)