כוח וגבורה זה לא אותו הדבר

 

רבים מהישראלים מדליקים נרות חנוכה, משחקים בסביבון ו'מקדשים' את החג באכילת סופגניות או לאטקעס ועושים זאת בהידור רב, בשיעור 'חזון איש' ויותר

חג החנוכה הוא חג נוכח-נפקד במקורות היהודיים הקלאסיים. במשנה בא זכרו של חג זה רק אגב אורחא, בזיקה לדין תענית ציבור בחנוכה (תענית ב, י), לדיני אבלות (מועד קטן ג, ט); להלכות ביכורים (ביכורים א, ו); ולדיני הנזיקין (בבא קמא ו, ו).

בשונה משאר הרגלים והמועדים (אף המאוחרים שבהם, כגון פורים) לא נקבעה לו מסכת משלו בתלמוד, והלכותיו נידונות רק ב"הבלעה" במסכת שבת, אגב דיני הדלקת נר של שבת. גם שם, שואל התלמוד "מאי [=מהי] חנוכה?", משל לא היה ידוע חג זה אלא ליודעי ח"ן.

הברייתא המבקשת להשיב על שאלת מהותו של חג החנוכה – וברכת 'על הנסים' בעקבותיה – מתמקדות במעשה הנס שאירע בפך השמן ולא בניצחונם של החשמונאים על היוונים. וכבר היה מי שתלה את ההתעלמות מניצחון החשמונאים ברצון להשכיח את שמם מזיכרון האומה על שנטלו את המלוכה מבית דויד או על שאחרוני מלכיהם סטו מדרך הישר והצטרפו אל הצדוקים.

מקצת מדעות אלה מצאו להן מהלכים גם בספרות היפה. כך, למשל, פרקים אחדים ברומן ההיסטורי של משה שמיר, "מלך בשר ודם", יסודם בהנחה שחז"ל או הפרושים, למן ימיו של יוחנן כהן ואילך, ביקשו לדחוק את רגליהם של מלכי בית חשמונאי ולא זכרו להם את חסדיהם מימים ראשונים. במקום אחר מעלה שמיר את המאבק הפנימי שהתנהל בחשאי בין שרידי בית דויד ובין ינאי המלך שביקש להטמיעם בתוך ביתו ובשושלת שביקש להעמיד בישראל.

בין כך ובין כך, זכה החג לתפוס מקום של כבוד במעגל השנה היהודי, הציוני והישראלי.  אחת התופעות המעניינות בהקשר זה היא ניסיון "גיורו" של החג בידי התנועה הציונית. בעוד שבמקורו ציין חג זה, כפי ששמו מעיד עליו, את חנוכתו המחודשת של בית המקדש ואת הנס שבניצחון המכבים על היוונים, המירו אנשי התנועה הציונית עוד בראשית ימיה את סמלי החג ותרגמו אותם ללשון "לאומית-חילונית".

כך, למשל, הומר שמו המקורי של החג והיה ל"חג המכבים" או "חג החשמונאים". גם מוטיב הנס הושמט או הוצנע. הדבר ניכר בשיר הפופולרי "אנו נושאים לפידים" של אהרן זאב (שלחנו מנוגן מעוז, ולא במקרה, מדי שנה בטקס הדלקת המשואות בליל יום העצמאות): "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". בדומה לכך הודגש הניצחון הצבאי, והפסוק "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהילתו" הומר בשיר: "מי ימלל גבורות ישראל, אותן מי ימנה, הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם… מכבי מושיע ופודה".

לימים, היה "מכבי" כינוי לאגודת ספורט גדולה, ועיקר החג הוסב מאמירת "הלל" ו"על הנסים" למירוץ הלפיד וטקסים "לאומיים-אזרחיים". בארצות הברית הגדילו לעשות והיו שאיחדו אותו עם 'יום אידם' הכריסמס, כינו אותו "מֶרִי חנוכה", והציבו את דמות יהודה המכבי כתחליף ל"סנטה קלאוס". ועד כדי כך נשתרש חג זה בתודעה הישראלית, שבשפה העברית המדוברת נוצרו שיבושים המעידים על בּוּרוּת, כגון "חול המועד חנוכה".

גם אנשים הרחוקים בדרך כלל מקיום מצוות הדת, מציינים אותו בהדלקת נרות, ובמוסדות החינוך הוא נחוג בשירה וזמר. וכמו תמיד, גם השנה נזכה מן הסתם לראות סקרי דעת קהל שמלמדים כי חנוכה הוא 'חג יפה כל כך, אור חביב מסביב,
גיל לילד רך', וכי 80 אחוזים מבני הציבור הישראלי מדליקים נרות חנוכה, משחקים בסביבון ואפילו 'מקדשים' את החג באכילת סופגניות או לאטקעס-לביבות נוטפות שומן ורוויות כולסטרול ועושים זאת בהידור רב, בשיעור 'חזון איש' ויותר.

עיון במקורותיו ההיסטוריים והלאומיים של חג החנוכה מלמד שאחד ממוקדיו המרכזיים היה מאבק גדול על אמונות ודעות נגד ההתייוונות, ספרותה, סמליה ותרבותה. בהקשר זה ראוי ליתן את הדעת לקידוש הרוח והגבורה ולהעדפת ערכים אלה על פני הנצחת הכוח.

להבחנה שבין 'כוח' ו'גבורה' חשיבות רבה. שני מונחים אלה נראים לעתים חופפים, אך יש ביניהם הבדל תהומי. הגרי"ד סולוביצ'יק עומד על כך בכמה מקומות, בין השאר אגב דיונו בברכת השחר. אם אנו מברכים בכל בוקר את הקב"ה על כך שהוא "אוזר ישראל בגבורה", לשם מה תוך כדי דיבור אנו שבים ומודים לו על כך שהוא "נותן ליעף כוח"? וכי לא מדובר באותו דבר בדיוק?

אכן, מסביר "הרב", קיים שוני רב בין שני המונחים. ה'כוח' מתייחס לפן הפיזי, הגבורה לפן הנפשי-רוחני. יכול לעמוד לפנינו גיבור גדול, עוג מלך הבשן, רב שרירים ועתיר ריבועי בטן,  היכול להתמודד ואף לנצח בקלות בתחרות 'איש הברזל' או 'מר עולם'. אך בה בשעה הוא נטול כל 'גבורה', אישיות חלולה ונבובה, ריקה מכל תוכן רוחני, נעדרת כל חזון, שבריונותו-אומנותו, המנצל את כוחו להטיל אימה ומורא על סביבתו.

לא כן ה'גיבור' שכנגדו. הלה ניצב לפנינו כשהוא רזה וכחוש, ציפלון שחוף וגרום, נטול שרירים, הנחזה למראית עין רופס ורועד כעלה נידף, אך מלא עזוז וגבורה רוחנית, צנא מלא ספרא, "איש אשר רוח בו", המסוגל להלוך לא רק "עִם כל אחד ואחד" אלא גם "כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (ראו רש"י על אתר), גם נגד כיוון הפופוליזם  הציבורי, ולהגיע לפסגות רוחניות ומנהיגותיות.

חז"ל היטיבו לבטא את הרעיון שלפיו ה'גבורה' מתבטאת לעתים דווקא באיפוק  ובריסון הכוח, ואמרו: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".

במקום 'הגיבור הכובש', הרומס את אויבו, שוחקו עד דק ומאבידו כליל מן העולם, העלו חז"ל על נס דווקא את הגיבור ש"כובש את יצרו", אומר לו 'די' ונמנע מניצול מלוא כוחו ושררתו.

כך, מסביר "הרב", נלחם-שֹורֶה יעקב אבינו עם ה'איש'-המלאך כל הלילה ויכול לו. אך דווקא כש'עולה השחר', ומתברר שיעקב ניצח בהיאבקות וה'איש' המפסיד במערכה מבקש ממנו כי 'ישלח' אותו, כובש יעקב את יצרו ובמקום להורגו על אתר  משלח אותו לדרכו ובכך הופך את ה'כוח' ל'גבורה'.

(וישב תשפ"ג)