בהדליקנו את נרות החנוכה נודה לה' על ששפר גורלנו ואנו מדליקים נרות במדינה יהודית ריבונית
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" [מב' – כא']. הרבה מידע והרבה מחשבות מעורר הפסוק הזה. פתאום, בהערת אגב אנו מקבלים תמונת מבט על מה שאירע כאשר הושלך יוסף אל הבור בידי אֶחַיו. הוא, שהגיע בשליחות אביו, לאחר הליכה ארוכה ומאומצת אל אחיו, מוצא עצמו בבור. לא די שלא דיברו אתו, לא שאלו לשלום אביו ומדוע בא, אלא השליכוהו ישר לבור, כאחרון האסירים.
לא עזרו כל תחנוניו של יוסף והוא נמכר לעבד.
22 שנה חלפו מאז המכירה ההיא, ורק עכשיו עלתה חרטה בליבם? ועוד, מדוע סיפר הכתוב על בכי זה של יוסף רק עתה ולא בזמן תיאור ההתרחשות עצמה?
על השאלה הראשונה עונה המלבי"ם: עד עתה היו חושבים {האחים} שיוסף יודע את האמת שאינם מרגלים, רק שמעליל עליהם עלילות ברֶשע כמושל אכזר. אבל עתה כשראו שאינו בא דרך עלילות, נהפוך הוא, שמבקש עליהם זכות והוא ירא אלוקים, רק שהוא טועה בדעתו, שחושב שהם באמת מרגלים… שרק אותם חושד כמרגלים ולא שום אדם אחר שבא מארץ כנען… אין זה כי אם עונש השגחתי על שמכרו את אחיהם… שהיא מידה כנגד מידה, שכשם שנמכר אחינו על ידינו, כן לקח מאיתנו אח אחר". ומדוע סיפר על כך הכתוב עתה, מסביר הרמב"ן, כי בעת השלכתו של יוסף אל הבור הגיע בכיו של יוסף אל אוזניהם, אך לא אל לבם. רק עתה אחרי מה שקרה להם, התעורר קול בכיו בליבם. רק כאשר המציאות טפחה על פניהם באותה סיטואציה, הבינו את גודל טעותם והביעו חרטה אמיתית.
לחרטה הזו ציפה יוסף, והיא אשר גרמה לו לשחרר את רובם. עם זאת, לדברי אברבנאל, "עדיין נותר ספק בליבו של יוסף, האם היה להם אהבה לבנימין, או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אימו, ולכן רצה להביא את בנימין בפרט, בניסיון הגביע לראות אם ישתדלו להצילו… אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, יידע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיניו כבעלי תשובה גמורים ויתוודע אליהם וייטיב עמהם כמו שעשה".
הביטוי "אבל אשמים אנחנו", הוא אפוא, תחילת החזרה בתשובה של האחים, לה חיכה יוסף שנים רבות.
'אבל אשמים אנחנו' הפך לביטוי בעם ישראל. ביטוי לאשמה קולקטיבית על חטאי העם שגרמו לו לצאת לגלות. זהו גם שמו של שיר שכתב רבי יהודה הלוי, אחד משירי הסליחות. בנוסף לסליחה האישית, שמבקש האדם על חטאיו, מזכיר ריה"ל גם סליחה לאומית "וְלָכֵן קִדַּמְנוּהוּ בְּצוֹם וַעֲצָרָה כִּי רוּחֵנוּ בְּבוֹר גָּלוּת קְצָרָה".
המשורר כאילו מתנצל על אשמת העם שנאלץ לחיות בגלות ומקווה שזו תהיה גלות קצרה.
הגלות הלאומית הטרידה מאוד את ריה"ל, הידוע בשירי הכיסופים לארץ ישראל. כמו, 'לִבִּי בַּמִּזְרָח וַאֲנִי בְּסוֹף מַעֲרָב/ אֵיךְ אֶטְעָמָהּ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרַב..', 'צִיּוֹן הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לְשָׁלוֹם אַסִּירַיִךְ' ועוד שירים רבים. ריה"ל, הרופא היהודי שחי בתקופת 'תור הזהב' בספרד [1075 – 1141] התגלה כמשורר מחונן בעל ידע עצום. הוא כתב יותר מ- 750 שירים, בנושאים מגוונים. רבים מהם מבטאים את כיסופיו העמוקים לציון. בספרו הידוע 'הכוזרי' כותב ריה"ל בין היתר: "והרבה מצוות בטלות למי שאינו דר בארץ ישראל, והלב והנפש אף הם זכים וטהורים רק במקום שיודעים עליו שהוא מיוחד לאלוקים" ובהמשך מתאר את הדרך המסוכנת לא"י, שכנראה גמר בליבו ללכת בה. "ואם יצילו אלוקיו, ישבח ויודה, ואם ימיתהו בעוונותיו ירצה ויודה ויאמין כי יתכפר לו במיתתו רוב עוונותיו" [מאמר חמישי].
אחד משיריו מוקדש לשבת חנוכה – "יחד באורך". בסוף השיר כותב ריה"ל:
שני בתים אלה מתחילים בעבד השואף למעט צל ומסתיימים בתקווה להתגשמות נבואת זכריה [ד' -ג] "וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ". שני ענפי הזית המעטרים היום את סמל מדינת ישראל. בהדליקנו את נרות החנוכה נודה לה' על ששפר גורלנו ואנו מדליקים נרות במדינה יהודית ריבונית. בעיני דורות רבים שחיו בגלות, כמו ריה"ל, זה ממש לא היה מובן מאליו.
יעקב ספוקויני
