יעקב ספוקויני"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" [כו' יח']. התנהגות הפלישתים תמוהה. מדוע סתמו את בארות המים שחפר אברהם? הלוא גם הם נהנו מהם? התשובה מופיעה בהמשך הפסוקים "וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה" [כא']. מסביר העמק דבר: "אחר שראו שעלה בידם לגזול הבאר בטענה בדויה, הוסיפו לגזול בלי טענה, רק עמדו לשטן". התברר שסתימת הבארות באה משנאה לשם שנאה ולא משום טענה הגיונית. הם לא רצו את יצחק בקרבם, הגם שחפר חפירות הצלה על מנת להרוות צימאונם של בני אדם ובהמות. יצחק המשיך בחפירות ההצלה עד שהרחיב ה' ויכול היה להשתקע בארץ.
חפירת הצלה בזמן אחר אירעה ליצחק אחר, בימים אדומים.
בקיץ 1946 לאחר פיצוץ מפקדת הצבא הבריטי במלון המלך דוד בירושלים, ערכו הבריטים מצוד של חודש על תל-אביב. הם עברו בית אחר בית כשחיפשו את מפקדי אצ"ל ולח"י. יצחק יזרניצקי- שמיר, אחד משלושת מפקדי הלח"י הסתתר בדירה ברחוב אד"ם הכהן בעיר. הוא גידל זקן ופאות והיה לבוש כחרדי. כשהגיעו הבלשים, מסרה רעייתו שולמית לידיו את בנו התינוק, ושמיר היה משוכנע שגם הפעם יצליח להטעותם. אלא שאחד הבלשים זיהה אותו בשל גבותיו העבות ועצר אותו. שמיר הוגלה לאריתריאה והצטרף לכמה מאות מלוחמי אצ"ל ולח"י שהוגלו לשם לפניו. בראש העצירים עמד יעקב מרידור, שהיה מפקד האצ"ל ואח"כ סגנו של בגין. מרידור תכנן בריחה של אנשי המחתרת כבר מהרגע הראשון. פעם אחר פעם הצליחו הוא ואנשיו לברוח מהמחנות הנידחים באפריקה ונתפסו. למרות זאת, לא התייאשו.
לאחר שנתפס, אחרי עוד בריחה נועזת, הועבר מרידור למחנה סימבל ליד אסמרה. שמיר נשלח לשם, והיה ברור, שיחד עם מרידור, יעמוד בראש רשימת המיועדים לבריחה. כמו בבריחות הקודמות, גם הפעם הצליחו להכין במחתרת דרכונים ומדים מזויפים, אלא שהפעם דאגו גם לסיוע יעיל מבחוץ. הבריחה החלה במנהרה שקוטרה לא עלה על 65 ס"מ מתחת למגרש הכדורגל במחנה. משם צעדו חמשת הבורחים ברגל לביתו של רופא יהודי, שהסתירם בביתו. כלקח מהבריחות הקודמות, החליטו להטעות את הבריטים, להתפצל ולנסוע נגד הכיוון- דרומה במקום צפונה.
הראשון, אריה בן אליעזר יצא לבדו והצליח להגיע לאדיס אבבה. תפקידו היה לארגן את ההפלגה לארץ. האחרים היו אמורים להתפצל ולברוח שניים- שניים. אלא שרעיון חדש צץ במוחם- לנסוע יחד במכלית דלק, בתא קטן ונסתר בין תא הנהג ובין מכל הדלק, לאדיס. הנהג, שינהג במכלית יקבל אותה במתנה, כאשר יגיע ליעדו. הנסיעה אל החופש הפכה לסיוט. מנסיעה של כמה שעות, לנסיעה של שלושה ימים, בצפיפות נוראה, כמעט ללא מים ואוכל. כשהגיעו לגבול, התברר שאין לנהג רישיון לנהוג באתיופיה. יתרה מכך, השלטונות באתיופיה בקשו להחרים את המכלית. 12 שעות ארוכות חיכו בתחנת הגבול. אז הזעיק הנהג את מארחם באסמרה, שקנה את המכלית, והוא מצא נהג מחליף, שִיחֵד את מי שהיה צריך והמכלית נסעה לדרכה.
באדיס אבבה החליטו שוב להתפצל. שמיר ואריה יצאו לעבר ג'יבוטי הצרפתית. משם תכננו להפליג לא"י. ג'יבוטי הייתה מחוברת לאדיס ברכבת. אבל החשש מביקורות הפתע לא אפשר נסיעה רגילה. לעזרתם בא נדיר, סוחר יהודי, שהסכים להעבירם בקרון טעון בפולי קפה. הפעם הצטיידו במזון ונדחסו לקרון המטען. גם נסיעה זו התארכה והמזון אזל. כשהגיעה הרכבת לג'יבוטי, נפתחה דלת הקרון בידי קצין חמוש. מישהו הלשין, והבולשת המקומית סברה שמדובר באיטלקים הנמלטים מאתיופיה. השניים העמידו את הקצין על טעותו וביקשו להביאם בפני ראש הבולשת. לו הסבירו, כי חבריהם בפאריס יודעים על הגעתם ומטפלים בהסדרת מעמדם. הוא הסכים להמתין. בינתיים, עלו הבריטים על עקבותיהם ובקשו מהשלטונות את הסגרתם… הצרפתים סירבו, ושניהם נשארו שם ועלו ארצה רק לאחר הקמת המדינה. גם ערב עזיבתם את א"י, עדיין לא התגברו הבריטים על שנאתם לאנשי המחתרת ובקשו לסתום את חפירת ההצלה של יהודים בדרכם למולדתם.
Yaakovspok1@gmail.com.
