הרב שי פירוןמפרשי המקרא עמדו על משמעותה של כתונת הפסים בסיפור המכירה של יוסף – על מה ולמה העניק יעקב כתונת פסים ייחודית לבנו? האם רק כדי לסמל את מעמדו המיוחד בקרב בני המשפחה, כמי שעתיד לרשת את מקומו כמנהיג? (ספורנו) או שמא כיוון שהיה דומה לאביו?! (מדרש רבה). ואולי, יוסף אהב את כתונת הפסים, הוא ראה אותה באיזה מקום, ויעקב, כמו אבא אוהב, קנה לו אותה במתנה? הדבר מתיישב עם אהבתו של יוסף ליופי ולטיפוח כפי שמתואר במדרש תנחומא: "התחיל אוכל ושותה מסלסל בשערו".
גם חכמי התלמוד, המתארים את דרכי הפיתוי של אשת פוטיפר מדגישים: "בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית".
מהו מקומה של האופנה בחיינו? מה משמעותם של הבגדים? עד כמה עלינו להעניק להם תשומת לב?! השיח 'הדתי' הרגיל עוסק בבגדים בשני הקשרים: הראשון – מדים, מייצגים, ההופכים אותך כחלק מקבוצה. האם הבגד 'מתאים' להיותך חלק מהציבור הדתי או לא מתאים. השני – הלכות צניעות – אורך, רוחב, צבע, ועוד. אולם- מה המקום של הבגד ככלי לביטוי אישי? אנו חיים בתקופה בה לביטוי העצמי, לרצון של כל פרט לקנות את מקומו, את ייחודו, את תרומתו לחברה יש משקל רחב.
המשמעות בהירה: אל לנו לכנות כל רצון בבגד המייצג את רגשותינו ותחושותינו במילות גנאי. אנחנו מנהלים יחסים 'כפולים' עם הבגדים שלנו: מחד גיסא רואים בהם גורם ייצוגי, עוסקים 'בהם', נותנים להם מקום רחב ונרחב בחיינו. מאידך גיסא, אנו מבינים את הצורך של כל פרט בביטוי אישי. הם ביטוי למה שמתחולל בתוכי, לרגשות ולמצבי רוח, ועוד.
אי אפשר לנהל מלחמת חורמה נגד אופנה ואסתטיקה. לא נכון לדבר כנגדה, להפנות אליה את חיצי הרעל הציניים כאילו מדובר בעצת היצר.
יופי וכמיהה לסדר וארגון פנימי; אהבת צבעים והתאמתם; הליכה בבגד המשקף מצב רוח פנימי; הנכונות והרצון להיראות מעודכן – אינם מעשה המעיד על חיסרון ביראת שמיים.
במהלך השנים, נראה היה כאילו חליפה, חולצה לבנה ומגבעת הם כמעט כמו תשמישי קדושה. אולם, לא כך הוא באמת. הלבוש הזה, נוצר בשלהי המאה ה- 19. מי שהוביל לשינוי בצורת הלבוש היה ר' נתן צבי פינקל, יוצרה של שיטת סלובודקה המבקשת להדגיש את גדלות האדם, את היותו נזר הבריאה. מעמדם של בני תורה היה בשפל, ההתבוללות עשתה שמות בקרב החברה היהודית, בני הישיבה נתפסו כעניים וכמוזנחים. והנה, בדיוק הפוך מהחשיבה הרגילה, כאילו מלבושם של בני הישיבה נועד להפריד אותם מכלל החברה, הורה רבי נתן צבי פינקל לתלמידיו להופיע בלבוש עדכני ומודרני. תלמידי הישיבה החלו להתלבש בדומה ללבוש הסטודנטים באותה תקופה שכלל כובעים וחליפות.
בחלוף השנים, הפכו הבגדים לסימן ההיכר של החברה הליטאית, ואם לא די בכך, הם הפכו לגורם מבדל ומפריד המדגיש את מקומם כקהילה נפרדת ומובחנת. אבל, כל ההסברים שנכתבו אודות חשיבות החליפה והמגבעת לא יכסו את האמת הפשוטה: בתחילה, הם נועדו כדי שבחורי הישיבה ייראו טוב, בבגדים אופנתיים כשאר חבריהם לתקופה.
מכאן, שאסור לנו ליצור זיקה בין אופנה לצניעות. בין טיפוח ליראת שמים. בין בגדים ראויים וצבעים מתאימים לחילון ולרדידות תרבותית. אולי אף כדאי להשקיע זמן וללמד בנים ובנות איך להתלבש. תורת הצבעים ומשמעות הבגדים אינם זרים לנו. תורתנו ראתה ערך עצום בבגד. לכן האריכה בבגדי הכהנים, ועוד. מותר לחיות בשלום עם אופנה. לא לראות בה אויב כי אם עוד כלי לביטוי הנפש. נקודה למחשבה. (וישב תשפ)
