תודעת חיסכון או לחיות את הרגע?

הצעותיו של יוסף לדרך ההתמודדות עם פתרון חלומות פרעה מתקבלות בהתפעלות יתר. מה הציע יוסף שלא ניתן היה לחשוב עליו לבד? "יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע…". כל מה שמציע יוסף הוא לפתוח תוכנית חסכון. דא עקא, כל בר-דעת נוהג חסכנות גם מבלי שהוא יודע על בשורה רעה הממשמשת ובאה מפני שהוא נערך לאפשרות שמזלו יתהפך, שתיפול עליו הוצאה לא צפויה. מה, אם כן, הפך את יוסף לקבל את המחמאה "אין נבון וחכם כמוך" וכפי שמבאר רבינו בחיי שהמחמאה ניתנה גם על העצה הנפלאה: "אין נבון וחכם כמוך…והיה בכל דבריו אלה נתון עצת חכמה" (מא, לט).

מתברר, שתודעת חסכון אינה טבעית כפי שנדמה. נעשה פעם מחקר שהראה מדוע אנשים דוחים מטלות לרגע האחרון. המחקר הראה שאנשים נוטים להתייחס למי שיהיו מחר כזר וכאחר ועל כן, הם "מתעללים" בו. תודעת הרציפות, זו שבעקבותיה אני של מחר הוא האני של היום, לא בהכרח טבועה בנו. להיפך הוא הנכון, אנשים חיים בהתנכרות לעתידם שלהם והחוויה היותר רווחת היא שאותו אחד שאתה "מעניש" אינו אתה עצמך, ועל כן גם אינך מתחשב בו. ובמילים אחרות, הם מעדיפים לחיות את הרגע ולהתנכר לעתידם שלהם, "אכול ושתה כי מחר נמות".

יוסף מייצג כאן תפיסה מחודשת ושונה. יוסף תורם למצרים את החשיבה שלמד בבית אביו. יעקב מעדיף למכור את הנזיד ולזכות בבכורה ובברכות שיבואו בעתיד בעקבותיה, ודוחה את הסיפוק הרגעי הצפוי לו מן הנזיד. גם יוסף עומד בכמה וכמה ניסיונות בזכות ההבנה שלא חיים את הרגע אלא את הנצח. הוא עומד בניסיון מול אשת פוטיפר, הוא עומד בניסיון המאסר הממושך מפני שהוא רואה בשאיפותיו ובדמות של עצמו שבעתיד כדבר נוכח ובר התחשבות.

צעד אחד מן ההבנה הזו נמצאת התודעה של חסכנות לאומית. ההידרשות של אוכלוסייה שלימה להתגייס ולדאוג לעתיד האומה מצריכה רצון טוב ומעשה לא טבעי של ויתור. יוסף החולם למרחקים ארוכים מביא איתו רעיון מחודש גם בתחום הזה. רעיון הצמחת האומה הוא חלק ממה שיוסף יונק בבית אביו.

חוני המעגל רואה אדם שעומד ונוטע חרוב ומתפלא שבעים שנה יחלפו עד שהחרוב יעמיד פירות! האם יש אדם שחי שבעים שנה כדי ליהנות מפירות עמלו? תגובת אותו נוטע היא "כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי", קרי: כשם ששתלו לי אבותיי כך אני שותל לבני (תענית כג). הסיפור הזה מלמד על רובד נוסף אף הוא לא בהכרח אינטואיטיבי (אפילו לא עבור חוני המעגל), שמירת העולם והגנה על המערכת האקולוגית כחלק מן הדאגה לדור הבא. הסיפור מלמד על כך שגם האחריות לנהוג בעולם עצמו באיפוק וריסון כדי "להשאיר אחרינו נקי", כדי לאפשר חיים לאנושות אף היא מצריכה לימוד.

לתודעת ה'חסכנות' יש פנים רבות: התבוננות למרחקים ארוכים, איפוק, ריסון ואחריות. היא תובעת רגישות ונכונות לחלוק ולנהוג בצניעות. היא תובעת הבנה שלא מה שקורה כאן ועכשיו חשוב וכי העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין.

(מקץ תשפ"ג)