השנים הטובות; סיכויים וסיכונים

השבת מתקיים שילוב מיוחד בין השבת ופרשתה מקץ, ר"ח טבת, והימים האחרונים של חג החנוכה. בחג החנוכה אנו מודים על הניסים, על הנצחונות המופלאים, ועל חזרת המלכות לישראל ליותר ממאתיים שנה. מלכות החשמונאים. בתום חג החנוכה, וככל שמתקרב מועד צום עשרה בטבת, אנו מתפנים לעסוק גם בלקחים מסופה הטראגי של מלכות חשמונאי: "… כי ארבעת בני חשמונאי הזקן, החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג:): 'כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא'" (רמב"ן בראשית מט י).

בסיום קורס מפקדי חטיבות קיבלנו למזכרת את ספרו של אדוארד לווטוואק 'אסטרטגיה של מלחמה ושלום' (הוצאת מערכות 2002), בו הוא מצביע, בין היתר, על הפרדוכסליות שבתחום האסטרטגי. לעיתים, דווקא ה'כישלון' מדרבן לבצע שינויים שמביאים ל'הצלחה' בהמשך. ולפעמים להיפך, ה'הצלחה' שכל כך מתאמצים להגיע אליה, מביאה ליהירות, לשאננות, לאבדן היצירתיות ועוד, שמובילים ל'כישלון' בהמשך. יש ו'שיא ההצלחה' זורעת את 'זרעי הכשלון'. עקרון זה עשוי להסביר את קריסתן של אימפריות, דווקא כשהגיעו לשיאן, והחלו להסתאב. גם כמה אירועים היסטוריים בתולדותינו. בעיקר הוא אמור להוות תמרור אזהרה לעתיד.

קריסתה ההדרגתית של מלכות חשמונאי והסתאבותה נבעה ממספר סיבות. בין היתר מחוסר היכולת לזכור את מחיר אבדן העצמאות, והסבל שהיה כרוך בכפיפות לשלטון זר. להבין ולהעריך את הנכסים הלאומיים והריבוניים הקיימים, ולשמרם מכל משמר. להבין ש'מאבקי שליטה' עלולים 'לצאת משליטה' ולסכן נכסים קיימים.

פרשתנו פותחת ב'חלום פרעה' ופתרונו ע"י יוסף. מה שהמחיש בו יותר מכל את הצפוי היה שלאחר שמן היאור עלו "שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר" (בראשית מא יח – כא), עלו גם: "שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת וגו'. דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר וגו'. וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹות. וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וגו'" (שם). בהקשר לכך מתפרש גם חלום השיבולים. פרשנות החלום הכפול של פרעה ע"י יוסף היתה: יבואו שבע שנים מוצלחות, ואחריהן יבואו שנים רעות כל כך, שיבלעו וישכיחו את כל ההישגים.

המענה האסטרטגי שגיבש יוסף: תוכנית חירום אסטרטגית ברמה הלאומית לשבע השנים הטובות, כיצד להתנהל בצורה נבונה וחסכנית, כדי לנצל נכון את ההישגים שלהן, לבל יאבדו, ולהפריש מהם עתודות ('מס') שיאפשרו להתקיים בשנים הרעות: "הרי כאן שתי הצעות: א) הטלת מס – בפסוק הקודם. ב) אפוטרופסות על השימוש, הגבלת סחר התבואה, בראש וראשונה הגבלות הייצוא. הן מצרים העתיקה היתה מחסן התבואה לכל שאר הארצות". (רש"ר הירש שם, פס' לד), ולהפקיד משהו מיוחד כדי לשמר את היתרות: "מעין דיקטטור חקלאי, שיגביל את הצריכה באותן השנים" (שם, פס' לג).

מה החידוש הגדול של יוסף בצורך בניהול כלכלי נבון, בשמירה ואגירת העודפים והיתרות במהלך השנים הטובות? ומדוע להפקיד משהו מיוחד כדי לשמר את היתרות?

"כי הצריכה בשנות השפע היא כפולה מהצריכה בשנים הרגילות. והיפוכו של דבר, מסתפקים בשנות היוקר במחצית הצריכה שבשנים רגילות. מכאן שהצריכה בשנת שפע עולה פי ארבע מהצריכה בשנת רעב" (שם).

הטוב והשפע משכר. הוא גורם לאדם לטבוע בו לרצות ליהנות ממנו כמה שיותר, לצרוך צריכת יתר, בלא לחשוב על העתיד, ולא לשמור בצד ליום סגריר. יש נטייה אנושית בלתי מוסברת להתייחס לטוב הקיים כמובן מאליו, ולחשוב שאחרי הטוב הקיים כבר לא יהיה רע.  בבחינת: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וגו'" (דברים לב טו), ומאידך גיסא לומדים להעריך את הקיים רק כאשר יש מחסור. אבל אז זה כבר מאוחר מידי.

(מקץ תשפ"ג)