הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימה האחרונה בנושא ה'שולחן ערוך' אני מבקש לעבור מדיון באופייה של ההלכה המובאת בספר לדיון בצורה שלה. כדי לעמוד על כך, נשווה חיבור זה לחיבורו של הרמב"ם, ה'משנה תורה'.
בהקדמתו ל'בית יוסף' חושף ר"י קארו את התלבטותו, האם לכתוב את חיבורו על 'משנה תורה' לרמב"ם או על ספר הטורים. בסופו של דבר הוא בחר בטור בגלל הפירוט הרב יותר של מקורות ודעות המצוי בו, ובדרך זו גם עיצב את ה'שולחן ערוך'. אלא שלבחירה זו יש משמעות לא מבוטלת בנוגע לפילוסופיה של ההלכה.
בעקבות הטור, ה'שולחן ערוך' מחולק לארבעה חלקים, המשקפים ארבעה תחומים בחיי האדם שבהם נוגעת ההלכה: סדר היום (אורח חיים), איסור והיתר (יורה דעה), אישות והמשפחה (אבן העזר) וסכסוכים משפטיים (חושן משפט). דומה שחלוקה זו משקפת הסתכלות פרקטית על ההלכה. ה'שולחן ערוך' משרטט את האופן שבו חיי היומיום של האדם צריכים להיראות. עניין זה בולט במיוחד בחלק אורח חיים, הנפתח בחיובים המוטלים על האדם בעת קומו ומשם ממשיך ומפרט במה אדם חייב בכל עת ובכל רגע. בקצרה, ניתן לומר שה'שולחן ערוך' משמש כהוראות ההפעלה של היהודי.
ההשלכה המרכזית של מבנה זה היא, שאין היררכיה בין ההלכות. בפירוט סדר יומו של האדם יכולים לשכון בערבוביה חיובים מדאורייתא, חיובים מדרבנן ומנהגים, מבלי שתהיה הבחנה ביניהם. כך, למשל, קריאת שמע, שהיא מן התורה, באה לאחר ברכות קריאת שמע, שהן מדרבנן, ואלו כתובים אחרי תיקון חצות, שאינו אלא מנהג. ההלכה הופכת להיות כך מונוליתית וחד-ערכית, שהעיקר בה הוא קיומה הפרקטי.
שונה הדבר אצל הרמב"ם. 'משנה תורה' מחולק לי"ד חלקים. את טיב החלוקה הזו מסביר הרמב"ם בחלק השלישי ממורה נבוכים. משם עולה שהרמב"ם סידר את ההלכות לא על פי סדר ביצוען הריאלי אלא בהתאם לתוכן, למשמעות ולתכליות הגנוזים בהן. כך, למשל, הוא קיבץ את ההלכות הנוגעות לחיזוק הקשר בין האדם לבוראו בספר אהבה, ואת ההלכות הנוגעות לתפיסת הא-לוהות בספר המדע. את ההלכות התלויות בזמן מן הזמנים קיבץ בספר זמנים ואת אלו הנוגעות לממסד המשפטי בספר שופטים. וכן הלאה. בהתאם לכך, הרמב"ם דואג להבחין בסדר ההלכה בכל נושא ונושא בין חיובים מדאורייתא, אותם הוא מונה בהתחלה, ובין חיובים מדרבנן, אותם הוא מונה בסוף. יצירתו מציגה כך את ההלכה כבניין רעיוני שיסודותיו במקרא ואחריתו במפעלם של חכמים.
ביטויים רבים יש לפער זה שבין 'משנה תורה' ו'שולחן ערוך': את דין ברכת הלבנה, למשל, הרמב"ם מביא בהלכות ברכות, בעוד שר"י קארו מביאו בהלכות ראש חודש. את דין ספירת העומר כותב הרמב"ם בכלל בספר עבודה, בהלכות תמידין ומוספין, בעוד שב'שולחן ערוך' הוא מופיע בהלכות פסח. מכאן אנו למדים כיצד סידור ההלכה מסוגל ללמד על התפיסה שעומדת מאחוריה, והדוגמאות עוד רבות.
איזו צורה עדיפה – האם זו של ה'שולחן ערוך' או של ה'משנה תורה'? כמובן שהסידור של ה'שולחן ערוך' הוא מאד נח לאדם הפשוט, אבל יחד עם זאת, דומה שיש בו החמצה מאד גדולה ביחס למהות ההלכה. עיצוב ההלכה כמעין הוראות הפעלה, גורם לה להיתפס כמי שתכליתה נעוצה בעצם קיומה (לא לחינם סדר ה'שולחן ערוך' היה חביב ביותר על פרופ' ישעיהו ליבוביץ'). אין זה משנה איזו מטרה היא משרתת, או מה רמת החיוב שלה, העיקר שהיא תבוצע, ובזה יזכה היהודי בחיים שלמים. ספר 'משנה תורה', לעומת זאת, מציג לנו את ההלכה במסגרת הרעיונות שהיא מקדמת ומפתחת. אז יש משקל מרכזי לא רק לקיום של ההלכה אלא למשמעות שלה. זו הסיבה, שתמיד העדפתי ללמוד את ההלכה מתוך 'משנה תורה', הגם שבפועל לא תמיד נפסקה החלטה כמותו. מחיבור זה אנו למדים מהם האידיאלים שלשמם נבראנו, לא רק מה עלינו לעשות בכל רגע נתון. והלא זהו כל האדם. (תולדות תשע"ח)
