הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
המנגנון כיום הוא כזה שהוא לא בהכרח מביא את הרבנים לערים ולמקומות המתאימים להם
עסקנו בפעם הקודמת ברבנות הקהילתית, שזוקקת כשרונות רחבים בהרבה מאשר ידיעת ההלכה. מכאן נעבור אל רבנות העיר (או הרבנות האזורית). רב העיר הוא הסמכות ההלכתית העליונה בעיר. הוא אחראי על מערך הכשרות והנישואין, על המקוואות ועל העירוב. הוא מוכר את החמץ עבור תושבי העיר וגם עושה עירוב תבשילין עבור מי ששכח לעשות. באחריותו לדאוג לכך שהעיר תספק לתושביה את שירותי הדת על הצד הטוב ביותר.
ברור אפוא שרב עיר צריך להיות מומחה בהלכה. ואכן, המבחנים שמכשירים אותו לכך בוחנים את ידיעותיו ב-12 תחומים ענפים: משבת ועירובין ועד נידה ומקוואות, ממצוות התלויות בארץ ועד שחיטה ודיני איסור והיתר, מחגים ועד חופה וקידושין. מצופה מרב עיר שיהיה מומחה בכל התחומים שאינם דיני ממונות או ענייני גיטין, המנוהלים בבתי הדין הרבניים.
הבעיה היא שרב העיר הוא הרבה מעבר לכך. בכמה מפגשים שערכתי עם רבני עיר שמעתי מהם בהתלהבות על כך שתפקידם כרוך בשמירה על קשר הדוק עם משפחות וקהילות מן העיר. הם מסתובבים בין בתי הכנסת ומעבירים דרשות ושיעורים ברחבי העיר. הם משתתפים בטקסים עירוניים וגם פוקדים מוסדות חינוך שונים. תפקידם איננו אפוא רק להוות סמכות הלכתית עליונה בעיר אלא גם לשמש כפנים הייצוגיות של היהדות במקום. עיר היא כמו מדינה קטנה, ורב העיר הוא כמו הרב הראשי של המקום. אישיותו ודמותו הן סמל היהדות בעיני רבים מאנשי העיר.
כדי שרב עיר יוכל למלא את הפונקציה הזו עליו להיות בעל אישיות ייצוגית. הוא צריך לדעת את אמנות הנאום, להיות בעל רוחב דעת, ובכלל להיות בעל אישיות כריזמטית המעוררת רושם בקרב סובביה. אבל מעל הכל, כדי שרב עיר יוכל למלא את התפקיד הזה, עליו להיות נאמן ומקובל על תושבי המקום. רב עיר לא יכול להיות מנוכר לאופי הקהילה העירונית שאותה הוא משרת. הוא לא יכול שלא לדעת את שפת המקום. כדי שהוא יוכל להיות דמות ייצוגית עבור כלל תושבי המקום – ולאו דווקא עבור צרכני ההלכה – עליו להצליח להתחבר לעולמם.
הבעיה היא שכיום, האופן שבו בוחרים רב עיר אינו מתחשב בשיקולים הללו. אמת, מי שרשאי להגיש מועמדות לרבנות עיר הוא מי שקיבל הסמכה לכך מן הרבנות הראשית (או מי שהוא בעל הסמכה לדיינות). אבל בסופו של דבר, מינויו של רב עיר נעשה על בסיס מפתח פוליטי. השר לשירותי דת מניע את תהליך הבחירה בדרך כלל לאחר שהגיע להסכמה עם ראש הרשות המקומית, שלו, ולמועצת העיר בכלל, כוח רב בבחירת הרב.
כך קורה הדבר הבא: ישנם רבני עיר שהם מומחים גדולים בהלכה אך חסרי כושר ייצוגי. מנגד, ישנם רבני עיר בעלי תדמית ציבורית מרשימה אך הם אינם מומחים בהלכה. הם אמנם עברו מבחנים אך לא מספיק בקיאים בספרות ההלכתית כדי לפסוק הלכה במצבים מורכבים וכדי להציע הלכה מתונה עבור תושבי המקום. מעל כל זה, ישנם רבים שיכולים להיות בעלי כישרון בשני התחומים הללו אך הם אינם יכולים לתקשר עם הציבור הרחב של העיר שבה הם מכהנים. עולמם זר לתושבי המקום, והם לא מסוגלים לפרוץ את המעגל המגזרי המצומצם שממנו הם מגיעים.
כמובן, ישנם רבני עיר שממלאים מלאכתם נאמנה. הם תלמידי חכמים, פוסקי הלכה, בעלי כושר ייצוג מרשים וגם פתוחים מספיק כדי לדבר בשפות שונות ולהתחבר לקהילות ואנשים שלא מהמגזר שלהם. אבל המנגנון כיום הוא כזה שהוא לא בהכרח מביא את הרבנים הללו לערים ולמקומות המתאימים להם. כך אנו יכולים למצוא רבני ערים שהם לא רלוונטיים עבור תושבי העיר, שאינם יודעים להנהיג את המקום מבחינה הלכתית באופן ראוי, או שמתקשים לתפקד כאישיות בעלת פרופיל ציבורי גבוה. למתקשים להכיר בכך אני ממליץ לעשות ניסוי ולשאול אנשים סביבם מי מהם מוקיר את רב העיר שלו ומי בכלל מכיר אותו. אני מאמין שביותר מדי מקומות נקבל תשובות מאכזבות.
אז מה עושים? איך הופכים את רבנות העיר לתפקיד משמעותי? על כך נדון ברשימה הבאה.
(שלח תשפ"ג)
