הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)"דבר ה' זו הלכה". ארבע מלים אלו, מן התלמוד הבבלי במסכת שבת (קלח, ע"ב), מנסחות באופן קצר וחד את התודעה הבסיסית ביותר של האדם שומר ההלכה. כאשר האדם שומר שבת, מברך ברכה, צם באחד הצומות או שורף את חמצו בפסח, הוא בראש ובראשונה מקיים את מה שא-לוהים דורש ממנו. האדם מבטל את רצונו מפני רצונו של א-לוהים ומתאים את אורח חייו לנורמות שא-לוהים הכתיב לו. התודעה ההלכתית הבסיסית המגולמת בכך היא אפוא תודעה של כניעה וציות. האדם מכיר בסמכותו של א-לוהים לחייב אותו במעשים מסוימים ולהימנע מאחרים.
העמדה הפילוסופית שעומדת ברקע תודעה זו מציירת את האדם כיציר ולא כיוצר. היא מדגישה את הפער שבינו ובין א-לוהים ועל כן מוצאת את שלמותו רק ביציאה שלו מעצמו ובכפיפות שהוא מפגין בפני הא-ל. מערכת היחסים שהיא מעצבת בין האדם לא-לוהים היא לפיכך מערכת יחסים שבין שולט ונשלט, אדון ועבד. האדם נדרש לציית לא-לוהים, ולאיין את עצמו בשעה שהוא עומד בפניו.
קל להבין שלפילוסופיה שכזו ישנה השלכה גדולה על האופן שבו תיפסק ההלכה. אם פוסק ההלכה מחזיק בתודעה של כניעה וציות לא-לוהים, הרי שתכלית ההלכה בדעתו תהיה ההלכה עצמה. הוא פחות יחשוב על תכליות או אידיאלים שעליה לשרת, ויתמקד יותר בקיומה באופן המדויק ביותר. מבחינה זו פוסק ההלכה איננו שונה מכל מומחה במקצוע מסוים. כמו שטכנאי יודע להשתמש בידע שאצור בו כדי לבנות או לתקן דברים, כך פוסק ההלכה יודע להשתמש במנגנון ההלכתי כדי להכריע מה צריך לעשות במקרים מסוימים. למה הדברים פועלים כך ולא אחרת? שאלה זו איננה מעניינו.
אני מבקש להציע מודל אחר של פילוסופיה הלכתית. הכל מתחיל, לדעתי, בפרק א' של ספר בראשית, בסיפור בריאת העולם והאדם. בניגוד לכל הבריאה שנבראה בצורתה שלה, התורה מכריזה כי האדם נברא בצלמו של א-לוהים. זוהי אמירה רדיקלית. צלם א-לוהים הופך את האדם דומה לא-לוהים ("בצלמנו כדמותנו"), ומכאן שתפקידו של האדם הוא לשמש כא-לוהים עלי אדמות. בבריאת האדם, א-לוהים מינה אותו כשגרירו עלי אדמות, לשמש כא-לוהים שינהל את העולם.
תפיסה זו גוזרת תכלית שונה לאדם ממה שציירנו עד כה. אם האדם דומה לא-לוהים אזי תכליתו איננה להתבטל בפניו אלא להפך מכך – להידמות לו. רק כשהאדם יהיה כא-לוהים בעצמו הוא יממש את מדרגתו הגבוהה ביותר. התודעה ההלכתית שמכתיבה פילוסופיה הזו איננה של התבטלות, ציות וכניעה לא-לוהים אלא של השגה, הבנה, הפנמה וחיקוי שלו. מערכת היחסים שתיבנה מכך היא מערכת יחסים שוויונית בין הא-לוהים לאדם, בה שניהם יחד מובילים את העולם למקום טוב יותר.
קל להבין שמי שתופס כך את האדם איננו יכול עוד לגשת אל ההלכה רק מעמדה של ציות וכניעה. פוסק ההלכה איננו יכול להסתפק רק בלקיים את המנגנון ההלכתי אלא הוא חייב לוודא שאותם חוקים משרתים את התכלית שלהם. עליו להתעסק בלמה ובאיך לא פחות מבמה. הוא צריך להזדהות עם הרעיונות העומדים מאחוריהם, ולשמש הרבה מעבר לטכנאי הלכה. עליו לשאוף בפסיקת ההלכה להתדמות לא-לוהים עצמו, נותן ההלכה.
מסיבה זו אני סבור שפוסקי הלכה חייבים לאחוז בפילוסופיה מסוימת של ההלכה לפני שהם באים לדון בה. תפיסה האדם ויחסו עם א-לוהים הם המפתח המרכזי לכל דיון ועיסוק בהלכה. הפילוסופיה מכתיבה את השפה ואת הדרך, ומשפיעה באופן ישיר ועקיף על המסקנות שאליהן יגיע הפוסק בסוף. מבחינתי אפוא השאלה האם אדם נברא כנוע מול א-לוהים או נברא מתדמה לו היא היסוד לכל ההלכה כולה. כל השאר הוא רק פירוש לעיקרון הזה. (ויגש תשפ)
