הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)היציאה מן הגלות והחזרה לארץ ישראל חוללו שינוי עמוק באורח החיים היהודי, מבלי אפילו ששמנו לב לכך. הקיום היהודי בגלות היה מרוכז בעיקרו במסגרת הקהילתית. שם, בקהילה המקומית, הונהגו הלכה ומנהג אחידים, וכל הפורש מהם היה כפורש מן הציבור. והגם שבקהילות יהודיות שונות ברחבי הגלובוס היו נהוגים מנהגים שונים ואף הלכות שונות, שונוּת ומגוון זה כלל לא נכנסו לתודעתו של היהודי הפרטי, שהיה בקהילתו ובמקומו נאמן לתכתיבים הקהילתיים שלו.
מציאות זו השתנתה לבלי הכר עם החזרה ארצה. העלייה לארץ ישראל קיבצה רבות מהקהילות היהודיות בעולם למקום אחד. וכך נוצרה מציאות שלא נודעה בעבר– בשכונת מגורים אחת, אפילו ברחוב אחד, ניתן למצוא בתי כנסת שונים עם נוסחים ומנהגים אחרים לחלוטין. גם בבניין מגורים אחד (ובימינו אפילו בתוך משפחה אחת) עשויים להתגורר יהודים שונים עם מנהגים והלכות שונים לחלוטין, כמו זמני סליחות, כשרות בשר, קטניות בפסח, ועוד.
יש רבנים– בראשם הרב עובדיה יוסף– שניסו להילחם בתופעה זו וביקשו לכפוף את כל תושבי ארץ ישראל להלכה אחת, הפסוקה על ידי 'מרא דאתרא', ר' יוסף קארו, בשולחן ערוך. ברבות מקהילות המזרח ניסיונו צלח, ורבים ויתרו על מנהגי אבותיהם לטובת פסיקתו. עם האשכנזים, לעומת זאת, היה קשה יותר להתמודד ואלה שימרו את מנהגי והלכות אירופה שממנה באו.
פעם הייתי בדעה שהרב עובדיה צדק בגישתו, ואכן יש לכונן הלכה אחת לכל היהודים בארץ. חששתי שמגוון המנהגים והדעות ייפגע בתדמיתה של התורה וישדר מסר מבלבל לרחוקים ממנה. היום אני סבור הפוך מכך. מגוון הדעות והמנהגים איננו איום על התורה אלא דווקא סיכוי בשבילה. אותה שונוּת שבין מנהגי פרס ועיראק, מרוקו ותוניס, ליטא, גרמניה ופולין, הוא שיוצר, מבלי שאנו מודעים לכך, רצף של דתיוּת בגבולות האורתודוקסיה. הנה לפנינו צורות שונות של קיום יהודי לגיטימי. אי אפשר לומר על אדם שמאמץ מנהג מרוקאי, למשל, שהוא עושה משהו נגד התורה. והוא הדין לכל הלכה או מנהג של עדה מסוימת. לכל המנהגים והשיטות יש מקום לגיטימי בתוך השק הגדול הזה שאנו מכנים 'אורתודוקסיה'. לכן אני רואה דווקא חשיבות בכך שקהילות שונות ישמרו על מנהגיהן. שימור המסורות נותן לגיטימציה לעמדות הלכתיות ולמנהגים שונים בתוך עולמה של האורתודוקסיה, ויוצר בכך, כאמור, רצף מבורך.
משהגענו לכך, נפתח בפנינו פתח נוסף בהרחבת גבולותיה של האורתודוקסיה. כוונתי היא להלכת יהודי תימן (במיוחד הזרם הבלדי), אשר מבוססת על 'משנה תורה לרמב"ם' ולא על ה'שולחן ערוך'. קיומה של קהילה זו בישראל מעניק אופציה נוספת ומלהיבה לקיום יהודי אורתודוקסי, שאיננו מוגבל לגבולות ההלכה שב'שולחן ערוך', ומכניס לרצף ההלכתי הלגיטימי מגוון נוסף ורחב של דעות ומנהגים בכל תחומי ההלכה– מטהרת המשפחה ועד דיני שבת וברכות ומנהגי אבלות. מומלץ לכל אחד ללמוד ולהכיר יהדות זו ולראות את העושר ההלכתי שהיא מביאה איתה.
ואם יטען הטוען שאין כאן רצף הלכתי אמתי, אלא כל יהודי מחויב לשמר את ההלכה הנהוגה בעדתו, זה אינו. גם בלעדי הנימוק ההלכתי הפורמלי שמסביר מדוע טיעון זה אינו נכון, המציאות מכתיבה אחרת. בפועל, ניתן לראות כיצד בתי כנסת אשכנזים מאמצים נוסח ומנהגים ספרדיים ולהפך, כיצד רבנים שונים פוסקים כשיטת הרמב"ם, וכיצד אנשים רבים יוצרים בעולמם עירוב של מנהגים והלכות מעדות שונות. ועוד לא דיברנו על חילונים שחוזרים אל המסורת ובוררים לעצמם אילו מנהגים מאיזו עדה לקבל.
וזה לא יכול להיות אחרת. כשחיים ביחד במדינה אחת, כשמתחתנים האחד עם השני, לא ניתן עוד לשמר את ההבחנה החותכת בין העדות, כפי שזו התקיימה בגלות, ובעל כורחנו נוצרת תערובת עשירה של מנהגים והלכות, על פי החלטתו של כל אדם. כך שבין אם אנו רוצים בכך ובין אם לאו, אנו חיים ברצף דתי מסוים, גם בתוך האורתודוקסיה.
(משפטים תשעח)
