יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"לבפרשת מקץ הולכת ונבנית מנהיגותו המאוזנת של יוסף. איש חלומות ורוח אך גם איש יוזמה ומעשה. הוא מכיר בערך עצמו ובאחת מקבל עליו את התפקיד להיות המשנה לפרעה. הוא מגלה אומץ לב ציבורי ואין לו בעיה לדבר על רעב עם פרעה מלך מצרים ועם שר האופים על מותו הצפוי. זו מנהיגות חכמה ומאוזנת.
על רקע זה לא ברורה התנהגותו של יוסף מול אחיו. מדוע נזקק לכל ה״תרגילים״ מולם? מדוע דרש להביא את בנימין למצרים למרות שברור היה שזה יביא את יעקב אביו (אם חי עדיין) לשברון לב? מדוע נתן פי חמש מתנות לבנימין מאשר לאחיו במפגשם הראשון?
יוסף מבין שבכל דור, במשפחה ההופכת לעם, יש את הבן המועדף שנבחר להמשיך את המשפחה ויש, לעומתו, את הבן שנדחה החוצה. כך נבחר יצחק וישמעאל נדחה, כך נבחר יעקב ועשיו נדחה. יוסף העריך על רקע אהבתו של אביו אליו, ועל רקע חלומותיו, שבני רחל הם אלו שיובילו את המשך המשפחה, ואילו בני לאה והשפחות יידחו החוצה.
כאשר האחים זוממים להורגו או לפחות למוכרו לעבד, ברור ליוסף כי הם עושים זאת כדי לשנות את ההיסטוריה ולאפשר להם להמשיך את שושלת יעקב, בניגוד לרצון אביו.
מצב היסוד בינו לבין אחיו הוא של חוסר אמון מוחלט. בגללם כמעט מת ולבסוף היה לעבד 13 שנים.
כאשר מזהה יוסף את האחים מגיעים לשבור לחם, הוא לא מאמין לאחיו ומעמיד לעצמו שלש משימות. האחת לבחון שהחלום יתממש ואחיו אכן ישתחוו לו. זה יעלה מחדש את האפשרות שהוא ובנימין הם הנבחרים וממילא יוכל לחזור להבנה הראשונית של בני רחל כממשיכי הדרך.
השנייה – לראות שבנימין חי והשלישית – לוודא כי אביו חי וממילא הוא זה שיחליט מי ממשיך את המורשת.
לכן התביעה הראשונה הייתה לראות את בנימין. כאשר האחים אומרים ״אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזו״, מבין יוסף כי הם מתחרטים על אכזריותם מול האח הקטן, אך לא על עצם הרחקתו מהמשפחה, ולא על הכאב לאביו.
חוסר אמון זה בין יוסף לאחיו גורם לו גם לא להאמין לדבריהם שאביו חי.
השינוי מתחיל בשלב הסעודה עם האחים, בה מקבל בנימין פי חמש מתנות משאר האחים. למרות שהם שותים ומשתכרים, הם אינם מקנאים בו. אז מתחיל יוסף לחשוב שאולי אין פה קונספירציה כוללת נגד בני רחל. הוא מנחה לשים את הגביע בשקו של בנימין כדי לבדוק אם אמנם האחים ערבים זה לזה, ואמנם יהודה קובע ״הננו עבדים לאדוני גם אנחנו, גם אשר נמצא הגביע בידו״ (מד׳ טז׳). פה רואה יוסף את הערבות ההדדית המלאה בין האחים, ומבין שהאחים לא ינקטו פעולה אלימה לשנות את החלטת אביהם.
לאחר נאומו של יהודה שמספר על ערבותו האישית לבנימין ועל רצון האחים שלא להכאיב לאביו, משתכנע יוסף סופית כי הערבות בין האחים שלמה, כי חרטתם על מעשה מכירתו מלאה וכי אביהם בחיים והוא הקובע היחידי בכל עניין. או אז הגיעה השעה להתפייסות מלאה. פה גם קורסת סופית הקונספציה לפיה רצו האחים להרחיק מהמשפחה את בני רחל, ויוסף מבין כי כל המכירה הייתה ענין של יצרים ושנאת אחים ושום דבר נשגב מכך. אולם יתכן ויוסף המשיך לראות בו ובבנימין את הממשיכים הראויים לדרכו של יעקב. יוסף רוצה לראות את אביו האהוב ולשמוע ממנו מה יהיה באחרית הימים.
בברכת יעקב לבניו, שבפרשת ויחי, מבין יוסף כי בברכות זוכים כל בני יעקב, והמשפחה כולה ממשיכה בבניין העם. אמנם יורדים לגלות, אך יורדים מאוחדים ״ואלה שמות בני יעקב הבאים מצריימה יעקב ובניו״. כולם בני יעקב, כולם שבטי ישראל. (מקץ תשע"ה)
