יעקב ספוקויניהאם יש קשר בין פרשת מקץ ובין חג החנוכה? זו שאלה מתבקשת לאור העובדה שחנוכה חל תדיר בפרשת מקץ. ובכן, קשר ישיר כנראה שאין. ברם, קשר רעיוני, יש בהחלט. יוסף, העבד העברי השבוי בידי עובדי האלילים, הסובל בחשכת הכלא על לא עול בכפו, עולה מבור תחתיות למלוכה. גם ברגעי השפל הגדולים, לא זנח יוסף את אמונתו, עמד בפיתוי של אשת פוטיפר, שמר על אמונת אבותיו ולא הפסיק לקוות שיבוא יום ויתגשמו חלומותיו הנבואיים. בסופו של דבר, גלגל הקב"ה את הדברים כך ששני שרי פרעה הגיעו לאותו בית כלא של יוסף, והוא פתר את חלומותיהם. שר המשקים, שתחילה שכח את יוסף, נזכר בו כשזה הגיע לתועלתו האישית. הוא זה שיעץ לפרעה להביא את 'הנער העברי' אל פרעה לפתור את חלומותיו. כך התגלגל יוסף מעבדות למלוכה.
החשמונאים, שהיו תחת שלטון הסלבקים היוונים, חששו כי עם ישראל עומד בפני התבוללות מוחלטת והובילו את העם מעבדות למלך יוון אל החירות האמיתית בעבודת ה'.
זה לא היה קל. כשהחליטו החשמונאים על המרד, הם היו מעטים מאוד. רוב העם לא האמין שיוכל להגיע לעצמאות. בספר המקבים נכתב "וְרַבִּים מִיִּשְׂרָאֵל רָצוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְיִזְבְּחוּ לָאֱלִילִים וְיַחְלְלוּ אֶת הַשַּׁבָּת וְיִתְחַבְּרוּ אֲלֵיהֶם רַבִּים מִן הָעָם כָּל עוֹזֵב אֶת הַתּוֹרָה." [מקבים א' א' מג'] חובת ההוכחה הוטלה אפוא על שכמם של החשמונאים, שהכריזו על המרד: "וַיַּעַן מַתִּתְיָהוּ וַיֹּאמֶר בְּקוֹל גָּדוֹל אִם כָּל הָעַמִּים שׁוֹמְעִים לוֹ, יָסוּרוּ מֵעֲבוֹדַת אֲבוֹתָיו וְיִבְחֲרוּ בְּמִצְווֹתָיו. חָלִילָה לָנוּ לַעֲזֹב תּוֹרָה וּמִצְווֹת, לְדִבְרֵי הַמֶּלֶךְ לֹא נִשְׁמַע לָסוּר מֵעֲבוֹדָתֵנוּ יָמִין אוֹ שְׂמֹאל." ואז קרא מתתיהו בקול גדול: מי לה' אלי! מתתיהו עצמו עמד רק שנה בראש המרד עד שנפטר והמנהיגות עברה ליהודה, בנו השלישי.
יהודה שינה לחלוטין את פני המערכה. במקום מגננה – התקפה. צבאו של יהודה מנה תחילה רק כמה מאות לוחמים ולא לכולם היה נשק. למרות זאת, סיכלו יהודה וחבריו ארבע פעמים את ניסיונות הצבא הסלווקי להבקיע דרך אל ירושלים. הראשון היה מושל השומרון אפולוניוס. יהודה ואנשיו הכו את צבאו ולקחו שלל את חרבותיהם. יהודה לקח את חרבו של אפולוניוס. ניסיון שני היה במעלה חורון. יהודה שם מארב לחיילי סירון בדיוק בחלק הקשה של העלייה והכה בהם. אז גייס שר הצבא הסלווקי, ליסיאס צבא גדול ושלח אותו לא"י, להכריע את המערכה. המצביא גיאורגיאס נע בראש צבא של 5,000 חיילים ועוד 1,000 פרשים. הם הגיעו לעיר אמעוס. בקרב אמעוס עשה יהודה תרגיל מבריק, שהכריע את גורל המערכה. יהודה שלח תצפיתנים להר המשקיף על העיר כדי שיצפו במהלכי צבא גיאורגיאס. בינתיים שלח לוחמים למִצְפָּה – מקום תצפית גבוה. הלוחמים הדליקו אבוקות שנראות למרחוק, והתפללו לישועת ה'. בתום הטקס, השאירו את האבוקות דולקות והמתינו בסמוך.
המודיעין של גיאורגיאס הבחין באבוקות. גיאורגיאס נפל בפח שטמן לו יהודה. הוא החליט לדלוק אחרי יהודה וללכוד אותו ואת אנשיו במצפה. תצפיתני יהודה דיווחו על צבא גיאורגיאס שנע בהמוניו אל מצפה. הצבא נע על פי נוהל קבוע. החיילים צעדו בסך, שורות שורות של לוחמים. הראשונים הפנו כידוניהם קדימה ואילו האחרים הפנו את הכידונים הצידה. הם נעו בכבדות ועלו למצפה. כשהגיעו, הבחינו כי יהודה ואנשיו אכן היו שם, אך נטשו מזמן. מאוכזבים ועייפים מהדרך, נעו החיילים באותו הנוהל בחזרה.
יהודה ואנשיו חיכו להם במורד ההר, ניצלו את עייפותם והתנפלו עליהם בפתאומיות באשמורת הבוקר. החיילים נסו על נפשם לכיוון אשדוד. כ-3,000 מהם ניגפו בידי צבא יהודה. בינתיים, כוח אחר של יהודה פשט על אמעוס הנטושה, לקח שלל ושרף את העיר. חיילי גיאורגיאס שנסו לכיוון אמעוס, הבחינו בשריפה, וברחו לארץ פלישתים.
הסלבקים ניסו לפלוש לירושלים מדרום וניגפו בקרב בבית צור. עתה עשו יהודה ואנשיו את דרכם בחופשיות לירושלים. בכה' כסלו טיהרו את בית המקדש, חנכו את המזבח והדליקו את המנורה. זו הייתה תחילת הדרך מעבדות ליוונים למלוכה החשמונאית.
Yaakovspok1@gmail.com
