סיפור המכירה של יוסף מסתיים בבקשת מחילה של אחי יוסף לאחר מות יעקב וקבורתו בארץ ישראל. וכך נאמר: "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם… וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ, טז-כא).
בפסוקים נאמר שיוסף מנחם את אחיו, אך לא נאמר שהוא מוחל להם. וכך מפרש רבנו בחיי את הדיאלוג: "והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם… ואף על פי שהזכיר הכתוב: וינחם אותם וידבר על לבם, שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף… ואם כן מתו בעונשם בלא מחילת יוסף".
רבנו בחיי סבור, שיוסף התרצה לאחים לאחר בקשת המחילה אבל לא מחל להם. מה ההבדל בין מחילה לריצוי? ומדוע סירב יוסף למחול לאחיו? יוסף לא היה מסוגל למחול לאחיו בגלל חומרת המעשים נגדו, אלא רק להתפייס איתם. המחילה היא מחיקת העבר ויוסף לא היה מסוגל למחוק את העבר ולמחול. מצד שני, יוסף הצליח להתגבר על רגשותיו ולהתפייס על מנת לשמור על שלמות המשפחה.
המשנה במסכת יומא (פה ע"ב) אומרת: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". מי שפגע בחברו צריך לרצות אותו ולפייסו. ניסוח שונה מופיע במשנה במסכת בבא קמא (צב ע"א). המשנה עוסקת באדם שחבל בחברו ונדרש לשלם לו פיצוי. המשנה קובעת שלא די בפיצוי כספי אלא שיש צורך בבקשת מחילה: "אע"פ שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה…" (בבא קמא צב ע"א). אדם צריך לשאוף שחברו שנפגע ממנו ימחל לו, אבל אם לא, לכל הפחות שיתרצה וידברו זה עם זה.
אנו נדרשים להיות סלחניים כלפי הזולת, ולא להקפיד יתר על המידה. להשתדל למחול ולכל הפחות להתרצות לזולת, ולא חלילה לנתק את הקשר. יש מקרים בודדים שתוצאותיהם קשות ביותר ששם יהיה קשה לסלוח. לדוגמא, אדם שבהיסח דעת דרס למוות הולך רגל, גם אם לא דרס במזיד. אולם ברוב המקרים, בפגיעות ובסכסוכים על רקע כספי או ענייני כבוד, אלה ניתנים לגישור. במקרים אלו, מוטלת אחריות על שני הצדדים לחתור לסליחה גמורה, ולכל הפחות להתרצות וחלילה לא להמשיך את הנתק לנצח. פרשתנו נחתמת בבקשת מחילה וסליחה של האחים מיוסף. ככל הנראה יוסף לא סלח לאחיו, אבל נתרצה, ויש בכך מסר עבורנו.
(ויחי תשפ"ג)