שבט האיבו בניגריה – מכונים 'היהודים של אפריקה'

בני שבט האיבו, או איגבו, בלועזית Igbo', הם קבוצה אתנית המונה כמה מיליוני אנשים בדרום מזרח ניגריה. בתוך שבט זה, ישנה קבוצה קטנה המכונה "יהודי האיבו של ניגריה – בני ישראל". רוב בני האיבו חיים במדינת אנמברה ליד נהר הניגר. יש הטוענים ששם השבט: "איגבו", איבו, מקורו במילה העברית "עברי". מסורת השבט מספרת שכאשר אבותיהם הגיעו מארץ ישראל לאפריקה הם הציגו את עצמם בתור ה"עברים" אולם כיוון שלא הבינו אותם כראוי קראו להם "איבו".

האיבו נקראים בפי בני השבטים האחרים בניגריה "היהודים של אפריקה", לא בגלל מקורם או דתם, אלא על בסיס כך שהם היו האליטה התרבותית במדינה, בעלי השכלה ובעלי השפעה בסחר הניגרי והבינלאומי. אחוז גדול מבני השבט הם אנשים בעלי מקצועות חופשיים ורבים מהם עוסקים במערכת החינוך והשירות הציבורי בניגריה.

קיימת אמונה רווחת בקרב האיבו שלפני הגעת המיסיונרים הבריטיים הם שמרו על מסורת יהודית הדומה מאד ליהדות המקראית, למסורת עתיקה זו הם קוראים: "אומננה" (Omenana). האיבו הקדמונים התפללו כל בוקר לפני תחילת יום העבודה ל"צקוו אביאמה ציניקה קלו אנו יגוא נה אנא” (אלוקי אברהם יוצר שמיים והארץ), לאחר מכן הודו לאלוקים שהעיר אותם ולבסוף ענו "איסה" (אמן). מסורת עתיקת יומין המתקיימת עד היום אצל בני שבט האיבו היא שהם מלים את בניהם ביום השמיני לאחר הלידה. גם אלו שחיים כנוצרים ממשיכים למול את בניהם, דבר  שכמובן אינו מקובל בעוד שבטים או קבוצות אתניות בניגריה. בגיל 13 הם נוהגים לקיים מעין טקס בר מצוה הנקרא "לבישת הבגד".

בני השבט נהגו לשמור הפרדה מוחלטת בימי הנידה של האישה. בתקופת נידותה האישה הייתה אסורה בכניסה לבית בעלה או במגע לכל אדם, או בכל דבר אוכל. כמו כן, לאחר הלידה, הנוהג היה שהאישה נשארת בבידוד למשך 30 יום, בין עבור בן או עבור בת. אסור לה להיכנס לבית עד תום תקופת הבידוד. גם כללי ייבום היו מקובלים בשבט האיבו. אם הבעל נפטר אשתו חייבת להתחתן עם אחד מאחיו כדי שיהיה לה ממנו ילדים שימשיכו את המשפחה. בני האיבו הקפידו על נתינת מעשר עני מתוך היבול בשדה וכן הייתה להם עיר מקלט לרוצח בשגגה.

גם מעגל השנה היהודי מופיע באופן ברור במנהגי האיבו. כאשר אבי המשפחה רואה את הירח המתחדש, הוא קורא לבני הבית ומברך אותם בברכת "חודש טוב". כאשר הירח מלא, כל הילדים יוצאים לחגוג והמבוגרים מספרים להם סיפורים. ראש השנה של בני שבט האיבו מתקיים בחודש ספטמבר ומתחיל עם שקיעת החמה. חגיגת ראש השנה החדשה מיועדת לבקש מאלוקים שנה טובה יותר, מלאת ברכה. מוקדם בבוקר הכפר מתעורר לקולם של קרנות שנהב, המזכירים את תקיעות השופר. בני השבט, נהגו פעם בשנה לעלות לרגל למקום שנקרא "ארוצוקו" (בני אהרון). לפי המסורת, יש בעיר זו ארון קודש עתיק שמקורו בזמן שהם יצאו במסעם לאפריקה. כמו כן, יש להם בגדי כהונה מיוחדים שלהם. האגדה מספרת שכאשר הגיעו המיסיונרים בני השבט פחדו שמא הארון והבגדים ייהרסו והחליטו לסגור אותם בתוך מבנה נעול כדי לשמור עליהם.

במשך דורות ושנים האיבו פיתחו גרסאות של ההיסטוריה השבטית שלהם הממקמות אותם כחלק מהתפוצה היהודית, הם טוענים שאבותיהם הגיעו מישראל דרך נתיבי הסחר הישנים של אפריקה. יש גם המסבירים שנהר הסמבטיון (שמעברו נפוצו עשרת השבטים האבודים ע"י האשורים) נמצא באפריקה ולא במקרה הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ד:א), יודעת לצטט את מקום גלותם של עשרת השבטים: "להיכא אגלי להו? מר זוטרא אמר: לאפריקי. ורבי חנינא אמר: להרי סלוג". למרות שלא כולם מסכימים שאפריקי של התלמוד מתייחס לאפריקה של היום.

בין ההיסטוריונים והחוקרים של השבט, הוצעו שלושה מסלולי הגירה אפשריים של יהודים לאפריקה: הראשון הוא על ידי הגירה מחצי האי הערבי, מצרים, אתיופיה, קניה וסודן לניגריה. השני דרך מסחר ומסע של יהודים צפון אפריקאים דרך הממלכות המערב אפריקאיות של מאלי, סוגהאי וקאנם-בורנו. האפשרות השלישית היא על ידי יהודים שנסעו עם שיירות מסחר מאזורים שונים של צפון-מזרח אפריקה אל מערב אפריקה. יש גם הסבורים כי בני האיבו היגרו מסוריה, פורטוגל ולוב למערב אפריקה בערך ב-740 אחרי הספירה. מאוחר יותר הצטרפו אליהם עוד מהגרים יהודים מפורטוגל ולוב ב-1484 ו-1667. שבט האיבו משייך את עצמו בעיקר לשבט גד.

כיום יש כ-40 קהילות של בני האיבו בניגריה המנהלות חיים יהודיים. בכל קהילה יש בית כנסת ובחלקם יש ספרי תורה כשרים. קהילות אלו פרוסות במדינות אבוג'ה, אנמברה, אימון, לאגוס, פורט הרטקורט, אונוגו ואבוני. בני שבט האיבו שחזרו ליהדותם, הם בעלי זהות יהודית ורואים את עצמם כיהודים לכל דבר. חלקם לא רוצים אפילו לשמוע על אפשרות של גיור, שכן הם בטוחים באמונתם ומעמדם ולא רואים כל צורך בגיור. אחרים מבינים שיש בכך הצהרה לרצונם להמשיך לחיות כיהודים.

יש חוקרים המעריכים שיש כשלושים אלף אנשי איבו הנוהגים בסגנון מסוים של יהדות וכ-3,000 מבני השבט שומרים מצוות וחזרו למסורת ישראל סבא. אנשים אלו, שומרים שבת, מניחים תפילין כל יום ולא אוכלים בשר כדי לשמור על הלכות כשרות. בכל הקהילות יש חזן אשר יודע לקרוא עברית ומוביל את התפילה. ברוב בתי הכנסת יש תפילה בשבת ובחלקם אף בימי השבוע.

היהודים השחורים בניגריה, בטוחים שהצבע איננו מהווה בעיה כלל כדי להתחבר שוב לעם היהודי, שכן לטענתם כפי שהמסורת שלהם ה"אומננה" היא המסורת היהודית המקורית, כך גם צבע עורם הוא הצבע היהודי המקורי, שכן לדבריהם "גם ציפורה אשת משה הייתה כושית וגם אברהם אבינו היה בעל צבע עור שחור".

(ויחי תשפ"ג)