סיפורם של אנוסי אתיופיה והקהילות הנסתרות

תופעה מעניינת במשך ההיסטוריה היהודית הן הקבוצות היהודיות אשר חיו בזהות חבויה בעקבות המרת דת מרצון או מאונס. קהילות אלו המשיכו להתקיים מתוך זיקה נסתרת לשורשיהן היהודיים. החיים בזהות חבויה ונסתרת הם מורכבים. לא קל לשמור על סממנים יהודיים נפרדים לאחר המרת דת. אנו מכירים בעיקר את סיפורם של אנוסי ספרד אשר התנצרו וחיו על הרצף בין העולמות, בין יהדות ונצרות. אבל גם באתיופיה יש אנוסים, שלמרות שכחה גדולה של המסורת היהודית, עדיין מתאמצים לשמור על פתיל דק המחבר אותם לשורשים ולרצונם לחדש את המסורת של הגאדמים הישנים בבתי הכנסת החדשים.

אנוסי אתיופיה הם צאצאים של ביתא ישראל שהיגרו לפני מאות שנים מגונדר לאזור אדיס וצפון שווא – Shewa, כדי להימלט מפגיעה וטבח ולצורך עבודה ושמרו על זהותם בסוד במשך דורות. לעולם היהודי החיצון לא היה כל מידע עליהם כיוון שהם לא חלקו את סודם באופן פתוח עם זרים. רבים מבני הקהילה מאמינים שהם כבר לא צריכים להישאר חבויים כפי שהיו בעבר. אלו שמשמרים את המסורת של הסודיות בקהילה מפחדים שאם כל הקהילה תפרסם את זהותה, הדבר יביא לפגיעה בנפש וברכוש. כיום, ברוב המשפחות רק הזקנים יודעים את מקורם ואת סודם. העדה של אנוסי אתיופיה נקראת בשפתם יאינסאו (אנשים שלנו) והגויים נקראים בשם ראגה (לא משלנו).

האנוסים האתיופיים מתגוררים בחלק הצפוני של אזור שווא ובכפר קאצ'אנה ליד אדיס אבבה. למעשה, כמעט כל יושבי הכפר קשורים לעדה למרות שרק בודדים מכריזים על אמונתם בגלוי. שני מקומות הישוב הנוספים, הגדולים ביותר בצפון שווא הם בפיצ'ה סלאלה ודברה בירהן.

אנוסי אתיופיה נטו להרחיק עצמם מהנוצרים הסובבים אותם, כיוון שההפרדה הקלה על שמירת המנהגים המסורתיים שלהם. אבל, כמובן שהייתה השפעה נוצרית עמוקה על העדה, כולל התנצרות וביקור בכנסיה המקומיות בימי ראשון ובמועדים. המסורת של אנוסי אתיופיה היא שהם עובדים כבעלי מלאכה ועוסקים בקדרות, בטוויית בדים וכנפחים. עבודות אלו נחשבות לבזויות בעיניי האוכלוסייה המקומית ולכן רבים קוראים לבני הקהילה Balej בלג', שם המזהה אותם כבעלי מלאכה.

למרות שאנוסי אתיופיה ניסו להחביא את זהותם, הם בכל זאת המשיכו לקיים טקסי היטהרות, ברית מילה ומנהגים מגוונים אחרים, ביניהם הקרבת בעלי חיים, נישואין בתוך הקהילה ועוד מנהגים מסורתיים. הקהילות מודעות לכך שבמשך הדורות הן איבדו את המסורת שבעל-פה של השירה, התפילה וסיפורי ההיסטוריה וכן שכיום קיימת התבוללות ונישואי תערובות ברמה מאד גבוהה. מצד אחד, נראה בבירור שיש לאנוסי אתיופיה שורש יהודי מלפני מאות שנים, אבל המרחק שלהם ממסורת אבותיהם והחיבור של רוב הציבור לנצרות השכיחו את המסורת וכיום אפשר להגדיר אותם כקהילה עם סיפור יהודי.

אחד המאפיינים החזקים והעצובים של אנוסי אתיופיה הוא השנאה של החברה הסובבת כלפיהם. החברה האתיופית בכללה והנוצרית בפרט סולדת מאנוסי אתיופיה בגלל אמונתם, בגלל עבודתם ובגלל שהם לא חלק מהחברה הנוצרית. הגויים קוראים לאנוסי אתיופיה בשם "בודה" שמשמעו 'עין הרע' וסבורים שבלילה הם הופכים לצבועים ושאם הם מסתכלים על גוי הוא יכול להפוך לחולה. כדי לשמור על עצמם מרדיפות אלה, הנובעות מזהותם, המנהגים הדתיים וצורת החיים שלהם, הם נאלצו לקיים את המסורת שלהם בהיחבא ובאופן בפומבי, ללכת לכנסיה ולחגוג חגים נוצריים, כדי לשמר את סודיות זהותם.

הסיפור המרכזי של אנוסי אתיופיה הוא "הגאדם". חיי המסורת והדת של אנוסי אתיופיה סובב סביב הגאדם הנמצא תמיד במקום נסתר ומסמל את היהדות החבויה. הגאדם מסמל את מסורת האבות. לפי מיטב ידיעתי, הגאדם הוא תופעה יחידאית בנוף של הקהילות וההיסטוריה היהודית. במהלך דורות אנוסי אתיופיה בנו קהילות מרוחקות, שם יכלו לשמור את המסורות שלהם מבלי ששכניהם יידעו על כך. קהילות מבודדות אלה נקראות "גאדם" שמשמעותו 'מנזר' בשפת המקום. הגאדם הוא מוסד דתי ייחודי שישי בו דמיון למנזר ולבית כנסת. לכל גאדם יש שני מנהיגים דתיים, מנהיג הקהילה שנקרא "אבא" ומנהיגה- "אמא". למנהיגים ולזקני העדה יש אחריות רבה לקהילתם; הם משמרים את הדת, המנהגים וההיסטוריה של העדה והם מגשרים בין אנשים, מטפלים באלה שעוברים על החוקים, מלמדים ומייעצים.

בגאדם נשמרת מסורת האבות. שומרים בו שבת (מערב שבת למוצאי שבת), יש בו את בית הנידה לנשים ובית הצרעת לגברים חולים, שומרים בו הלכות טומאה וטהרה, אין בו נישואי תערובת ובעיקר, הגאדם מסמל את הריחוק מהכנסייה והגויים. בגאדם מתקיימת תפילה בערב שבת ובשבת בבוקר וזקני העדה באים להתפלל ולשמר את המסורות העתיקות של הקהילה בגאדם. התפילה הראשונה הנאמרת לקבלת השבת בשפת הגז היא: "בואו נקבל את פני השבת. היא מקור הברכה. מתחילה היא נבחרה להיות המלכה, היא נבראה אחרונה, אך תוכננה מתחילה".

עד לפני כשלושים שנה היו 44 גאדמים, אך כאשר הנוצרים גילו את הגאדמים והבינו שאינם משמשים ככנסייה, שרפו אותם. כיום קיימים 15 גאדמים פעילים בלבד, בקרבת אדיס אבבה באזור קאצ'נה וכן בערים אתיופיות כמו דברה בירהן, אנווארי ופיצ'ה סלאלה.

החיים הדתיים החבויים והגאדמים כמרכז חיים אלו, לא היו חסינים בפני חילופי הזמן ובמרוצת השנים חלו בהם תמורות כתוצאה משכחה ומלחצים חיצוניים שגרמו להיטמעות בחברה הסובבת וכך הסממנים היהודים הלכו והתעממו ולעיתים נעלמו לחלוטין. כך או כך, גם בזהות חבויה נשמר יסוד של מסורת ישראל ולעיתים זהויות אלו חוזרות וניעורות לאחר שנים ודורות של פירוד וריחוק.

(וארא תשפ"ג)